שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג:קלב

1לאבי מורי הרב הגאון החריף ובקי מו"ה ארי' ליבוש ני' הלוי.

2מה שהארכת בהא דמבואר באהע"ז סי' מ"ב דהחשוד על העריות פסול בין לאפוקי בין לעיולי ומטעם דמים גנובים ימתקו והמה גורסים בין לאפוקי בין לעיולי ולא כגירסת רש"י וע"ז הקשית דמ"מ היאך שייך מים גנובים ימתקו דממנ"פ אם הוא אומר אמת א"כ אמת הדבר ובעצמו אין פסול רק משום דחשדת לי' למשקר בשביל הנאת עצמו דמים גנובים ימתקו וכל שהוא אמת הוא כשר ואם שקר הדבר שוב אינו מים גנובים דאינה א"א דאינה מקודשת לו. לפענ"ד לא קשה דמים גנובים אינו הטעם משום דביאת איסור חשיב ליה ביותר רק דכל דנתקדשה לאחר שוב ל"ש לי' כ"כ וכשבא עליה חביבא לו ביותר דבפנויה שכיחא ליה ונמאסת עליו ויעיין ברי"ף ובנימוק"י שמשמע כן. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית הב"ש סי' מ"ב ס"ק כ"א דשם פסלינן לעיולי משום החשש דמים גנובים ימתקו ובסוף נדרים אמרינן דאתתא שריא דמהו דתימא דניחא ליה דלא לימות דמים גנובים ימתקו קמ"ל הרי דלא אמרינן דמים גנובים ימתקו ועביד איסורא ולפמ"ש אתי שפיר דשם החשש דמים גנובים ימתקו דניטל טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה וכמ"ש התוס' ישנים שם וע"ז שפיר קמ"ל דניחא ליה טפי דלימות ויוכל לשאנה בפרהסיא ממה שיהי' מים גנובים אבל כאן דהוא אמר שנתקדשה שפיר שייך החשש דמים גנובים דעכ"פ כיון שאינו נושאה דהיה יכול לשאנה ומסתמא לא נתרצית לו לשאנה שוב החשש דשמא בשביל מים גנובים ימתקו דל"ש לי' כ"כ ממה שהיא פנויה אבל לענין לשאנה זה עדיף ליה ממים גנובים וז"ב. ובלא"ה אני תמה דשם שפיר מוקמינן אחזקת היתר ומסתמא לא עביד איסורא ולא תלינן בשביל חשש דמים גנובים ימתקו אבל כאן דעיקר העדות היא שיהיו שני עדים על הקידושין עכ"פ החזקת פנויה איתרע ע"י עד אחד ואף דאינו נאמן ע"א לבד הא עכ"פ גם בע"א חוששין לקידושין ואף אם נימא דאין חוששין לקידושין בע"א עכ"פ חזקת פנויה ודאי איתרע דעכ"פ שניהם אומרים דנתקדשה ולענין זה גם החשוד נאמן וע"ז קמ"ל דפסול להשיאה ומוקמינן אחזקת פנויה ודוק ובשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' נ"ז ראיתי שהוא והגאון השואל מוהר"ץ בעל תפארת צבי נתקשו בהא דקאמר ר"נ החשוד על העריות כשר לעדות ופירשו התוס' שם הטעם דיצרו תקפו וע"ז הקשו הא מ"מ רשע הוא וכל עובר עבירה יצרו תקפו ואף דבעריות יצרו תקפו טפי הרי חזינן דהתורה חייבה בעונש בסקילה שריפה חנק מלקות הכל לפי הערוה ולא אמרינן דיצרו תקפו. ולפענ"ד נראה דבאמת פסול לעדות דחשוד על העריות לענין עדות משום דחשוד לעבור בדבר שיש לו הנאה ה"ה לענין עדות דמשום הנאת ממון ישקר וע"ז שפיר אמרינן דבאמת לעדות לא חשוד לשקר בשביל הנאתו רק דמה שחשוד על עריות הוא משום דיצרא של עריות תקיף ליה טובא והיה מוכרח בדבר ואף דכתבו התוס' דגזירת הכתוב היא דרשע פסול לעדות משום דאל תשת רשע עד א"כ אף דיצרו תקפו מכל מקום רשע הוא. לפענ"ד נראה דשם כיון דעכ"פ עשה להנאתו מחשביה רשע לאביי אף דלא הוה רשע דחמס אבל הכא אמרינן דבשביל דיצרו תקפו עשה כן ולא בשביל הנאתו לבד. ובלא"ה יש לומר דכיון דאמרו ביומא דף ס"ט אם תבטל ליצרא דעריות כליא עלמא דלא משתכחי ביעתא בהנך ג' יומי ופירש"י דפסק כח החימום וא"כ אף מה שמותר כגון באשתו בא ג"כ מפאת היצר והחימום לכך יצרו תקפו טפי ולא מקרי רשע דבשלמא כל עבירות אין בו יצר רק מה שהוא לעבירה אבל כאן גם מה שמותר בא מצד היצר והחימום ומדוקדק לשון יצרו תקפו וכעין מה שפירש ר"י בפרקי אבות על יראת חטאו ועיין בתוי"ט ודו"ק.

3ובחידושי אמרתי בזה דבר נחמד דהנה בהא דחשוד על עריות נחלקו בזה הפוסקים ודעת הרי"ף והתוס' דהיינו בבא על ערוה ואפ"ה כשר לעדות משום דיצרו תקפו ודעת הרא"ש דמיירי שלבו גס בעריות ומתייחד עמהם ובאמת לכל הפוסקים קשה דמה אמר ר"ש ארבעים בכתפיה וכשר והא כל ענין דהמלקות אינו רק מכות מרדות מקרא דלא טובה השמועה ואטו מי שמכין אותו מכת מרדות כגון מי שמקדש בביאה וכל הני דרב מנגיד עלי' ואטו יהיה פסול עי"ז לעדות. ומצאתי בשו"ת מהר"ם מינץ ז"ל החדש סי' יו"ד שהאריך הרחיב הדיבור בזה. אך לפענ"ד היה נראה דהנה ביאור הענין דיצרו תקפו צ"ב דמה סברא היא זו לפטרו בשביל זה וכמ"ש הנוב"י אבל ביאור הענין עפמ"ש הר"מ פ"כ מסנהדרין במ"ש רבינו גבי תחלתה באונס וסופה ברצון דמקרי אונס שיצרה תקפה וכתב הכ"מ אין להקשות א"כ כל חייבי מיתות יפטרו משום דיצרו תקפו וכתב דשם כיון שבתחלתו באונס אף שסופו ברצון אמרינן דיצרו מתגבר והוה אנוס ע"ש. ובאמת המעיין בפ"א מא"ב ברמב"ם יראה שכוון לזה ע"ש ולפ"ז גם כאן באמת הא יחוד של פנויה אינו מן התורה וא"כ היה מותר מן התורה להתייחד וא"כ ממילא אמרינן דמה שבא עליה אח"כ היא כיון דנתייחד עמה והיה האש בוער בקרבו ויצרו תקפו ולכך לא מפסל לעדות דבאמת בלא"ה הקשו דמה ענין חשוד על עריות לעדות וכתבו התוס' בסנהדרין דף ט"ו דכיון דחשוד לעבור על מצות ד' בשביל הנאתו כמו כן יעבור על עדות שקר בשביל הנאת ממון ולפ"ז כיון דבמה יצרו תקפו משום שנתייחד עמה וא"כ כיון שתחלת יחודו היה בהיתר ואח"כ יצרו תקפו שוב אין ראיה שיצרו תקפו מלעשות עבירה בשביל הנאת ממון ולזה מקשה ר"ש כיון דארבעים בכתפי' והיינו כיון דמדרבנן עכ"פ אסור להתייחד שוב לא שייך סברא דיצרו תקפו דלמה נתייחד כלל כיון דגם זה אסור מה"ת ור"נ ס"ל דמן התורה מותר עכ"פ אינו חשוד לעבור בלי שהיה מקום לחוטא ואמרינן יצרו תקפו והחשוד על דרבנן אינו חשוד על דבר תורה. והנה ראיתי שם כמה דברים תמוהים במ"ש בשו"ת מהר"ם מינץ שם דהא דמלקין על לא טובה השמועה נלמד מבני עלי ושם היה חשד א"א הנשים ששהו קיניהן והרי בא"א אין לוקין כדי שלא להוציא לעז על בניה והוא תמוה דאטו בשביל דחז"ל תקנו שלא להלקות בא"א בשביל שלא להוציא לעז לא יהיה הש"ס יכול ללמוד מקרא דלא טובה השמועה והא האי קרא בטרם שהיה תקנת חז"ל וגם לשטת הב"ח דוקא היא אין לוקית אבל הוא לוקה אף בא"א וא"כ שפיר אמר עלי לבניו אל בני גם מה שרצה לחדש דבא"א כיון דאין לוקין על לא טובה השמועה שוב לא מקרי חשוד על עריות במחכ"ת דבריו אינם נכונים דניהו דאין לוקין אבל חשוד הוה ולפמ"ש אדרבא כיון דבא"א מה"ת אסור היחוד שוב בודאי אסור היחוד והוה חשוד גמור דלא שייך יצרו תקפו וכמ"ש. וגם מ"ש להקשות על הרשב"א במי שחשוד על הסוטה שכ' הרשב"א דפ"ד והקשה הא כיון שהיה קינוי וסתירה שוב הוה חשוד על עריות והאריך בזה לק"מ דבחשוד על עריות בלא בא עליה רק שלבו גס בה פשיטא דלא בפעם אחד נקרא חשוד וצריך שיהיה חשוד ע"ז פעמים רבות וז"פ. וגם במ"ש להקשות על דברת התוס' בסנהדרין דף ט' במ"ש דעכ"פ חשוד לאותו דבר לא דנו ולא מעידו והקשה דכל דלא הוה נגיעה למה יפסל לעדות. לפענ"ד ל"ק עפ"י דברי מהר"ש הלוי שהביא בעצמו שכתב בסי' י"ג דבעריות שאני הואיל ומלקין על קול בעלמא משום דיצרו תקפו וא"כ אמרינן דמסתמא הוא אמת ושוב פסול לעדות דארבעים בכתפי' וכשר וא"כ ה"ה בזה לכך לא דנו ולא מעידו ויש לי להאריך בכל דבריו כי לא ראה תשובת הראב"ח סי' מ"ב ובאמת גם שם בתשובת מהראב"ח ח"ב סי' מ"ב יש לי עיונים רבים ולא נפניתי כעת וברצות ד' אשימה עיני עליו כשיגמור ד' בעדי

4והנה מ"ש הרב מהר"י להשיב שם על הרב מוהר"ח פזארי שכתב שם להוכיח דמלקין על לא טובה השמועה הוא מלקות ממש ולא מכת מרדות שהרי אמרו בסנהדרין ע"ז ארבעים בכתפיה וכשר משמע דאינו מכת מרדות ע"ש הנה לפמ"ש התוס' בנזיר דף כ' ע"ב ד"ה ר"י דעל מה שעבר יש למכת מרדות מלקות ארבעים אם כן אין ראיה אבל באמת לשיטת רש"י והרמב"ם אינו כן ועפר"ח סי' ת"ע באו"ח מ"ש בזה וכבר כתבתי דבזה נסתר כל בנינו של המהר"ם מינץ כי לא היה לפניו גוף דברי הראב"ח שם ע"ש. והנה בש"ש שמעתא ז' פ"ה הקשה על הרא"ש בתשובה דכתב דאותן שהמירו דתן בעת הגזירה כשחזרו בתשובה כשרים וע"ז הקשה ניהו דרשע לא מקרי דלא עבר על ל"ת רק שביטל עשה דונקדשתי אבל מכל מקום כיון שעשה מחמת הנאתו ולתיאבון הו"ל כמו רשע דחמס וכתב כיון דאנוס להריגה הו"ל כמו יצרו תקפו וכשר וכמו בחשוד על העריות ע"ש והנה דבר גדול דיבר בזה והיה לו להביא ראיה מדברי התוס' בסנהדרין הנ"ל דיצרו תקפו חשוב כמו אנוס מכ"ש כשהיה יוצא להריגה דשייך לומר יצרו תוקפו.

5ובזה מיושב מה שהקשה בהא דאמרו בכתובות דף י"ט עדים שאמרו להם לחתום על שקר יהרגו ואל יעברו הרי דאף דהי' אונס פסולין לעדות ולפמ"ש אתי שפיר דהרי התוס' כתבו בסנהדרין הנ"ל דלאותו עדות ודאי פסול להעיד דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ולפי זה במה שמעיד שמוכרח לחתום שקר מפני אונס לא שייך יצרו תקפו ופסול לעדות. הן אמת דלפמ"ש באבני מלואים סי' נ"א לחדש דכל שהתורה אמרה שיהרגו ואל יעבור שוב ל"ש בזה אונס דהא בזה הוה אונס כרצון א"כ גם כאן מה שייך יצרו תקפו כיון דמוכרח להיות יהרג ואל יעבור מיהו כבר השגתי ע"ז בתשובה אחת דדברי הא"מ שם תמוהין והנה בש"ש שם הביא דברי הקדמונים דניהו דלא נפסל לעדות מכל מקום שייך לומר דאין אדם משים עצמו רשע אף בדבר דלא נפסל לעדות. ולפענ"ד נראה דלכאורה צ"ב דמה בכך דלא משוי נפשיה רשע הא ממנ"פ כיון דע"כ אמת הדבר א"כ הא בד"מ לא איברי סהדי אלא לשקרי וא"כ מה בכך שא"י להשים עצמו רשע מכל מקום הדבר אמת וצ"ל דשם כיון שכבר חתמו על השטר והם באים לקלקל השטר בזה אמרינן דאינם נאמנים לקלקל השטר דל"מ נפשייהו רשעים אף במידי דלא מפסל אבל בדבר דל"צ עדות גמור רק אם האמת כן כמו בעדות אשה מה בכך דל"מ נפשי' רשע מ"מ נאמן דכל שבאמת לא נפסל לעדות שוב די בזה אף דא"י למשוי נפשיה רשע ובזה יש ליישב קושית הש"ש שם ע"ש ודוק. אחר זמן רב מצאתי ברמב"ם פכ"א מא"ב ה"א שכתב שהבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחיבק ונישק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה מה"ת וכו' ובה"ב כתב שהעושה דבר מחקות האלו הרי הוא חשוד על העריות וכתב הה"מ שרבינו מפרש דמה שאמרו ארבעים בכתפיה וכשר היינו שחיבק ונישק ולכך אמרו החשוד וכו'. והנה דבר גדול דיבר הרב בזה. ולפענ"ד נראה דהרי"ף מפרש ג"כ כהרמב"ם. ובזה מובן היטב טעמו של ר"נ דמכשיר לעדות והיינו אף דלשיטת הרמב"ם במל"ת שנ"ג עובר ולוקה ע"ז מ"מ כיון דבאמת גוף הדבר אינו איסור ועדן אינו גילוי עריות ובאמת הרמב"ן צווח ככרוכיא ודעתו שאינו רק דרבנן והתורה לא אסרה רק ביאה ממש ורק שהדבר מביא לידי ג"ע שמתוך כך יבא לידי ג"ע וע"כ לוקה לשיטת הרמב"ם אבל מ"מ לא מקרי רשע עדיין כל שלא בא לידי ג"ע ממש ולא מקרי רשע רק כשעובר עבירה שבעבירה זו בלבד חייב מלקות אבל מה שהתורה לא אסרה רק בשביל סייג וכדאמרו באדר"נ שהתורה אסרה בשביל סייג והובא ברמב"ן ובמג"א שם וא"כ אינו רשע שפסול לעדות וז"ב. ובזה נראה מה שאמר ר"נ התם יצרו תקפו כמו שגרס הרי"ף וכ"כ למעלה שזה תימה כמ"ש הנוב"י דמה זו סברא לומר דיצרו תקפו וא"כ בכל עבירות יצרו תקפו ולא יהיה פסול לעדות ולפמ"ש א"ש דבשלמא בגוף עבירה לא שייך יצרו תקפו דהיה לו לכבוש יצרו אבל מה שאינו רק לסייג בעלמא שלא יבא לידי ג"ע א"כ יוכל להיות יצרו תקפו ואומר שאף שיחבק וינשק מ"מ לא יבא לידי עבירה ממש וא"כ שוב לא נפסל לעדות.

6וע"ד שאמרו גבי שלמה ארבה ולא אסיר ולכך לא נפסל לעדות ור"ש אמר דסוף סוף ארבעים בכתפיה וכשר והיינו דאינו רק סייג מכל מקום כל שהוא ארבעים בכתפיה הוא מקרי רשע וז"ב כשמש. ובזה נראה לפענ"ד מה דאמרו ומודה ר"נ לעדות אשה דפסול ואמרו ל"ש אלא לאפוקה אבל לעיולה לית לן בה והיינו דכיון דכל הטעם של ר"נ דמה שחשוד על העריות כשר לעדות היינו אף דבשביל הנאתו עושה היינו מה שחישב שאינו רק משום סייג ומ"מ לא יעבור על עבירה עצמה אבל איך יעיד שקר והוא מכשיל תיכף ולפ"ז בעדות אשה שע"י עדותו שמת בעלה או גירשה עדן לא בא האיסור ויוכל להיות שלא תנשא לאחר א"כ שוב חשוד ולכך לעיולי כשר שעושה תיכף העבירה שכל שמעיד שפלוני קדשה הרי תעבור על האיסור תיכף על ידו ולפ"ז צ"ל דלא גרס מה שסיים בש"ס פשיטא מ"ד וכו' ושוב ראיתי שהרי"ף גורס שפסול בין לאפוקי בין לעיולי וברמב"ם לא מצאתי בהחפזי לשון דחשוד על העריות כלל ואולי משום דכיון דפסק כר"ש כמ"ש הרי"ף וא"כ כל שארבעים בכתפיה בודאי פסול ועיין פי"ט מסנהדרין שכ' ג"כ דחיבוק ונישוק וכל קריבה לוקה וזה הנקרא חשוד לעריות ועיין בכתובות דף י' דמהימן ומסגי לי' כופרי ובש"ע אהע"ז סי' ס"ח ודוק.

7והנה לכאורה נראה לי דבר חדש דאף להרמב"ם דלוקה בקריבה דג"ע היינו האיש דוקא אבל האשה אינה לוקית ע"ז והטעם בזה דהנה בב"ק דף ל"ב אמרו דהנאה לתרווייהו אית להו אבל מעשה לא עבדי וכתבו התוס' דהא דהאשה לוקית וח"מ וכרת היא משום דהנאה חשיבה מעשה ולפ"ז זהו על גוף הביאה דגלי תורה ונכרתו הנפשות העושות דהנאה חשיבה כמעשה אבל בקריבה דמביא לידי ג"ע שהתורה אסרה וחייבה מלקות שלא יבא לג"ע זהו דוקא על האיש אבל האשה גוף הג"ע ממש אינה עושית מעשה רק שהנאה אחשבה כמעשה אבל על הקריבה שמביא לידי ג"ע זה אינו רק על האיש שטוב מראה עינים באשה יותר מהלך נפש כדאמרו ביומא דף ע"ד ועיין בתוס' ישנים שם אבל האשה אינה נהנית מזה וגם אינה עושית מעשה אף בג"ע ממש ולכך אינה לוקית ע"ז וז"ב כשמש. ובזה עמדתי על הא דאמרו בסנהדרין ע"ה כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות לעמוד בפני האנשים לתת בהם עיניהם וימסרם להם לביאה והיא תימה דלמה נקט שלא יהיו בנות ישראל ולא אמר שלא יהיו בני ישראל פרוצים בעריות והא האיש עושה מעשה ולפמ"ש אתי שפיר דהרי שם לא היה רק קריבה המביא לידי ג"ע ומזה מביא הש"ך ביו"ד סי' קנ"ז ראיה להרמב"ם דגם זה בכלל ג"ע ולוקה ולפ"ז כיון דהאשה אינה לוקית ע"ז א"כ הם יהיו פרוצות בזה דהם אינם עושית שום איסור ואינה לוקית ולכך גזרו על בנות ישראל. ובזה נראה לפענ"ד דבר חדש דבנדה ל"ש ללקות על חיבוק ונישוק משום לא תקרבו לגלות ערוה דהנה כיון שזה אינו רק סייג לעריות שלא יבא לידי ערוה ובנדה שיש לה היתר לא חיישינן. וראיה ברורה לזה מהא דאמרו בסנהדרין דף ל"ז לענין יחוד דהתורה העידה סוגה בשושנים ובתוס' שם כתבו דאף דיחוד דא"א אסור מ"מ יחוד דנדה שרי משום שיש לה היתר ה"ה בזה. ובזה מיושב היטב תמיהת הרמב"ן בהא דאמרו בשבת דף י"ג מהו שישן איש בבגדו ואשה בבגדה בנדה ומסיק דפליגא על ר"פ דאמר לא אסרה תורה אלא קורבה של ג"ע בלבד ותמה הרמב"ן דהא אסור אף קריבה של ג"ע כמ"ש הרמב"ם ולפמ"ש אתי שפיר דלענין נדה ודאי לא אסור רק ג"ע ממש ולא קריבה של ג"ע ועיין בתוס' סנהדרין שם דבאמת הקשו על מאן דאסר הוא בבגדו והיא בבגדה למה תהי' חמור מיחוד דנדה וע"ש מ"ש בזה ועכ"פ לר"פ דס"ל דלא אסרה תורה רק ג"ע ממש ניהו דבשאר עריות אסרה תורה גם הקריבה שהוא משום סייג זה לא שייך לענין נדה ובזה נראה לי הא דפריך הש"ס ולנסוב לה מנסיב והקשה הש"ך דהא מ"מ אסור עד שתספור שבעה נקיים משום חימוד וא"כ הרי לא סגי ליה וכתב כיון דאינו רק מדרבנן לא נחוש לזה ומזה כתב ראיה לדעת הרמב"ם ולפמ"ש יש לומר דאף להרמב"ן דזה אינו רק מדרבנן אבל עכ"פ הוא משום סייג וכל שנסבה ויש לה היתר ל"ש לאסור הדיבור או שתעמוד ערומה דהא יש לה היתר וכמו דלא אסור יחוד בנדה. ובזה מיושב מה שהקשה בשו"ת מעיל צדקה סי' י"ט דמ"פ ולנסוב מנסב ודלמא היתה נדה ואסורה להבעל ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ הסייג דדיבור וכל קריבה המביאת לידי ג"ע לא שייך בזה. ובזה נראה לפענ"ד דגם לפירוש הרא"ש ודעימי' דחשוד על העריות היינו שמתייחד עם עריות וגם בהן ג"כ יש לומר דלכך לא פסלו ר"נ לעדות דאף דמלקין על היחוד היינו משום לא טובה השמועה והיינו גם כן דיחוד בעצמו אינו אסור רק דמזה יוכל לבא לידי ביאה ובזה נכון מה דאמרו דמלקין על לא טובה השמועה היינו דאחרים יאמרו שבודאי בא עליה דאש בנעורת שהרי ייחד עמהם ואם כן אם באמת לא בא רק שנתייחד לא מקרי רשע לפסול לעדות דהא לא עשה עדן איסור רק שיכול לבא לידי איסור וזה לא מקרי רשע לר"נ ור"ש ס"ל דס"ס ארבעים בכתפיה ופסול וכמ"ש לשיטת הרמב"ם. ובזה מיושב מה דפריך הש"ס כתובות דף למ"ד ואלו הן הלוקין וכו' וקי"ל דאינו לוקה ומשלם וקשה הא יש לומר דלוקין על נשיקה דאינו חייב משום קריבה אבל מ"מ לוקה משום דברים המביאים לידי ג"ע וא"כ אינו בא כאחת ואף דהחיוב מלקות נמשך גם אחר כך מכל מקום אפשר דמקרי לא בא כאחת ועיין בטור חו"מ סי' שנ"א בבא במחתרת ובתשובה הארכתי בזה ולפמ"ש א"ש דשם תני גם נדה בכלל הלוקין וע"כ דמיירי מחיוב מלקות בג"ע ממש דבנדה אינו חייב משום קריבה המביאה לידי ג"ע ושפיר פריך דאינו לוקה ומשלם ודוק. ובזה יש ליישב קושית התוס' שם דאמאי לא פריך מהבא על המחתרת ולפמ"ש י"ל דבאמת הרמב"ן כתב שם דלדעת הרמב"ם מהראוי שגם בח"ל יתחייב על קריבה המביאה לידי ג"ע ע"ש ואף דהרמב"ם לא ס"ל כן כמ"ש הה"מ ובמג"א שם מ"מ לא הוה מצי להקשות די"ל דחייב בשביל הנשיקה דעוד לא בא חיוב הקנס ולכך פריך מנדה אנדה וה"ה שאר עריות ודוק היטב כי נתברר בזה דבר נפלא ועכ"פ שיטת רבינו דקריבה המביאה לידי ג"ע הוא מה"ת לוקה מבואר לדעתו מדברי הש"ס ואף אם נימא דר"נ ור"ש פליגו בזה ור"נ ס"ל כר"פ על כל פנים אנן קיימא לן כר"ש כמ"ש הרי"ף ומבואר דארבעים בכתפי' וכדברי רבינו וזה סיוע גדולה לפירושו דאם לא כן אינו מבואר טעם דר"נ שלכל הפירושים לא נתבאר טעמו של ר"נ ולפמ"ש הרמב"ם אתי שפיר ודוק היטב כי הוא ענין נכבד. וראיתי בשעה"מ פכ"א מא"ב שהקשה לשיטת הרמב"ם אם כן איך אמרו בריש יבמות דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת והא לא הוה בעידנא דבתחלת ביאה תיכף הוה הל"ת דלא גרע מקריבה המביאה לידי ג"ע והעשה אינו מקיים רק בסוף ביאה או בהעראה עכ"פ וע"ש בטעם המלך. ולא ידעתי מה קא קשיא ליה דאם הביאה גופא מותר איך יהי' בכלל קריבה המביאה לידי ג"ע וע"כ לא אמרינן דלא הוה בעידנא רק בדבר שאפשר לקיים העשה בלתי דחיית הל"ת בזה אמרינן דכל דלא הוה בעידנא לא דחי אבל כאן הביאה גופא מותר והיאך אפשר שהקריבה המביאה לידי ביאה תאסר אתמהה וז"ב ודוק היטב ועיין תוס' יומא דף פ"ב ד"ה מה דכתבו בסוף דלענין מיתת ב"ד אין חילוק בין עביד מעשה ללא עביד מעשה דהא אשה ברצון חייבת אף דהיא קרקע עולם ולפענ"ד כוונתם דבאמת כתיב ונכרתו הנפשות העושות רק דהנאה חשיבא מעשה וא"כ מה נ"מ בין עושית מעשה ללא עושית מעשה ובזה יש ליישב קושית הגאון מוהר"ע איגר ז"ל בגליון הש"ס שם ודוק היטב בזה והמשכיל יבין.

8ודרך אגב ארשום מה דהאריך הר"ן ביומא בענין ג"ע דאסור אף בהנאת עצמו ולפענ"ד יש לדחות דשאני היכא דגם זה שאנסוהו יש לו גם כן הנאה בזה חייב אף שהעכו"ם עושה להנאת עצמו ולכך בעצי אשירה אסור להתרפאות דהרי נהנה מזה וכן בר"כ שסיכן עצמו משום דאין קישוי אלא לדעת ועל כל פנים א"א בלתי שיהנה והרי אמרו בירושלמי אמשול לך משל לענין אנוסה שסופה ברצון יעו"ש ומכל שכן לענין הבועל ובזה ל"ק מאסתר דהרי אמרו דכיון שהטיל בה זוהמא ומחשב רעה לגבי צדיקים ואם כן לא נהנית בזה ומ"ש ראיה ממרדכי שסיכן עצמו וכל ישראל הנה באמת אמרו במגלה דישראל אמרו שלא יפה עשה שסיכן כל ישראל ע"ש ומפני שהיום ח' תשרי ע"כ דברי מעטים

9ודרך אגב אזכור מה שכתב לי בשנת כת"ר במה שאירע שאחד פרוץ בחור העמיד לו שני אנשים פרוצים וקדש בפניהם בתולה יתומה והעידו לו כי ברצון הנערה נעשתה התועבה הזאת והנערה מכחישה ואומרת כי שלשתם החזיקו בידיה כי סגרו הדלתות בפניה ותחבו לה בחזקה הטבעת באצבעה צעקה ואין מושיע לה ועתה הוגבה פה בעירי עדות שהעיד ע"א על אחד דעידי קידושין איך שאכל טריפות כ"פ בבית נכרי והעיד עד שם גם על עד דוד הנ"ל שנתן לו בגד לתפור ונתן לו וואטין מצמר גפן והוא גנב הוואטין ועשה את הבגד בקלאטשי של פשתן ושוב הוגבה עדות והעיד עד אחד על עד השני ששמו הירש שגנב בקבוק של י"ש וגם כל הקריה הומה שעדי הקדושין הם שכורים רק שאין ראיה ברורה ואחר כך הוגבה עוד עדות אחד שהעיד על השני ששמו הירש איך שבקרעטשמי אחת אכלו כמה בעלי עגלות ואותו הירש עמהם ונגנב סכין אחד והכירו את הסכין אצל הירש הנ"ל ובקשו הבע"ג להחזירו לבעה"ב ולא רצה להחזיר עד שכפוהו.

10והנה מ"ש שגבו עדות שלא בפניו הנה בכה"ג שא"א לגבות בפניהם ודאי מותר ובאלמים כה"ג בודאי מותר ועיין שו"ת נוב"י מהד"ק חאהע"ז סימן ע"ב ועיין מהרי"ט בשניות חאהע"ז סי' ל"ד. אמנם מה שיש לעיין שהעדים אלו העידו אחד שאכל טריפות ואחד שגנב וא"כ אינם מצטרפין כמ"ש בחמר חוורין עתיק בסנהדרין דף כ"ד בשם המאירי דלא כמ"ש מהר"ם פדוואה והובא בסי' ל"ד סעיף כ"ח בהג"ה ועיין בכנה"ג בהגהת הטור אות כ"ג שצדד הרבה בזה וגם יש לעיין אם עדות מיוחדת מצטרף באישות ועיין באהע"ז סי' מ"א ס"א בהג"ה ועיין בסי' קל"ג ס"ק א' בב"ש אך לפענ"ד נראה דעכ"פ כשהיא מכחשת וגם כל הקריה הומה שהם עדים שכורים ועדים מעידים אף אם נימא דאין מצטרפין מ"מ בכה"ג שניכרין הדברים ששקר וכזב הוא יש להתירה בלי גט שבלי ספק שהעדים האלו אינם יודעים טיב קידושין וגם היה במחשך מעשיהם ומה גם שכל שאחד מהם פסול שהירש העידו שני עדים בענין גניבה א"כ הרי נמצא אחד מהם פסול ובכה"ג בודאי יש לסמוך על המקילין בעדות ע"א בקדושין כמבואר בסימן מ"ב ועיין ב"ש ס"ק ח' שם ודוק: