שפתי כהן על התורה, שמות כ:ז

1לא תשא. חז"ל הפליגו בעון עונש השבועה הרבה עד שאמרו דברים שאין האש מכלה אותם שבועה מכלתם שנאמר ובאה אל בית הגנב, הוא שגנב דבור מי' דברות ועבר עליו, וכלתו ואת עציו ואת אבניו. והטעם שלא ענש לפי שהוא מה' דברות ראשונות שהם כולם מצד ימין מצד החסד והרחמים. ומכאן תדע כמה הוא חמור עונש השבועה שנאמר בדברות ראשונות ונאמר בדבור ג' שהוא נגד יום ג' שנאמר בו כי טוב ב"פ, וכנגד מאמר ג' שהוא יקוו המים אל מקום אחד, ואמר לא תשא לנוכח, ובעונש אמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא שלא לנוכח, שלא לערבב השמחה כמו שמקלל ותולה הקללה בשונאו, כמו שאמרו ז"ל כל שעה שבא לקלל את ישראל תולה על שונאיהם של ישראל, ובברכה של כבוד אב אמר למען יאריכון ימיך לנוכח, א"כ מכאן תבין חומר זה, שדבור לא תשא הוא ראשון שהרי הקב"ה אמר אנכי ולא יהיה לך ומשה אמר השאר והתחיל לא תשא, עשה ממנו התחלה כמו שהתחיל הקב"ה, לומר אנכי לומר שהם שוים ושקולים:

2ובזוהר ז"ל ת"ח כל מאן דאומי בשמא קדישא לשקרא כאילו פריש אמא מאתראה לעילא וכתרין קדישין לא מתיישבין בדוכתייהו, כד"א ונרגן מפריד אלוף וגו', ואין אלוף אלא קוב"ה ע"כ. וכבר ידעת שאנכי ה' אלהיך אלו ג' מלות שהם רמוזים לבינה תפארת לכ"י. וזהו אומרו פריש אמא וכתרין קדישין הם תפארת ועטרה שהוא אלוף נעורים של כ"י, תשא בא"ת ב"ש אב"ת א' ב"ת, א' היינו אלוף, ובת היינו כ"י, הרי לך שלא תשא הוא שקול כנגד אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו, א"כ לא תשא הוא שני לומר שחל עליו השנוי ונשתנו עליו סדרי בראשית, שדברים שאין האש מכלתם שבועה מכלתם, והוא דבור ג' נגד יום ג' שנא' בו כי טוב ב"פ ולזה אמר ה' שם הרחמים, אלהיך דין, כמו שאמר במדרש עד שלא תקבל להשבע הריני לך לאלוה משקבלת להשבע הרי אני לך לדיין, ואמר לא תשא לא אמר לא תשבע, לומר שלא ישא ש"ש על שפתו לבטלה, כמו שאמרו ז"ל על קרבן לה', מנין שלא יאמר אדם להשם עולה לה' חטאת לה' שלמים ת"ל קרבן לה', והלא דברים ק"ו ומה מי שהוא עתיד להקריב אמרה תורה לא יהיה נזכר שמי אלא על הקרבן, עאכ"ו שאין להזכיר ש"ש לבטלה. וכן בזוהר על פסוק לא תשא ארשב"י מכאן תנינא אסיר ליה לב"נ לאדכרא שמיה דקב"ה בריקניא דכל מאן דאדכר שמיה דקב"ה בריקניא טב ליה דלא אתברי, ר' אלעזר אמר לא אצטריך לאדכרא שמא קדישא אלא בתר מלה דהא שמא קדישא לא אדכר באורייתא אלא בתר תרין מלין דכתיב בראשית ברא אלהים, ר' שמעון אמר לא אדכר שמא קדישא אלא על עולם מלא דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, מכאן דלא לאדכרא שמא קדישא בריקניא וכתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, כו' ותנינא אר"י מהו ברכה שמא קדישא בגין דמיניה משתכח ברכתא לכולי עלמא וברכתא לא אשתכח על אתר ריקניא ולא שריא עלוי הה"ד לא תשא את שם. דתנינן אסור ליה לבר נש לברכא על פתורא ריקניא מ"ט משום דברכתא דלעילא לא שריא באתר ריקניא. ובגין כך בעי בר נש לסדרא על פתורא חד נהמא או יתיר לברכא עלוי, ואי לא יכיל בעי לשיירא מההוא מזונא דאכל על מאי דיברך ולא ישתכח דיברך בריקניא ע"כ. שו"א בא"ת ב"ש, בפ"ת, ר"ל שיניח פת או דבר אחר ממה שאכל, כמו שאמר בזוהר, וכן לשוא בא"ת ב"ש כבפת, ר"ל דבר שמלפת בו הפת הוא כמו פת לענין זה שצריך לשייר ממנו אם לא שייר פת:

3ודע שהשלישי שבלוח ראשון הוא לא תשא וכנגדו בלוח שני לא תגנוב, כמו ותגנוב את לבבי תרגום וכסית, וכן כאן דפריש אמא מאתראה לעילא והיא נכסית כבזוהר לעיל. ואמר זכור א"ל הקב"ה למשה משה אתה זוכר כשאמרת לפרעה תן להם יום שינוחו בו וביררת לך יום שבת, א"כ אתה קדשת אותו קודם ממני, זהו אומרו לקדשו ולא אמר וקדשו, אבל בלוחות אחרונות אמר שמור משל למלך שנתן לאוהבו כלי נחמד ואבד ממנו נתן לו אחר אמר לו שמור אותו יפה שלא יאבד. ותראה כי ג' תפלות של שבת כל אחת אינה דומה לחברתה, ליל שבת אתה קדשת, יום שבת ישמח משה, ובמנחה אתה אחד, כל אחת רומזת לדבר עליון, ליל שבת הוא רומז לשבת מלכתא, ואומר אתה קדשת שהוא רמז לקדושי כלה, והברכה שלה מעין שבע, וביום הוא רמז לחתן, זהו ישמח משה, לא אמר שמח אלא ישמח, שבכל שבת ושבת הוא שמח עמה מחדש, ואחר הקדושין מברכין שבע ברכות, ובמנחה סוד היחוד לזה אומרים אתה אחד ושמך אחד, ויש בה ג"פ אחד כנגד ה' אחד, ומזכירין בה ז"פ מנוחה כנגד מ"ש דוד שובע שמחות את פניך, והשמיני כנגד עוה"ב שהיא הבינה אומרים ועל מנוחתם יקדישו את שמך, יקדישו מלשון יזמינו, כמו וקדשתם היום ומחר תרגום שלו ותזמנינון, הוא עולם שכולו שבת, ולזה אנו אומרים בתפלות של שבת והנחילנו באהבה וברצון שבת קדשך, ואומרים בכל תפלה רצה נא במנוחתנו לפי שאמר בגמרא אלמלא שמרו ישראל שבת אחת כהלכתן מיד היו נגאלים, לזה אנו אומרים שיתרצה במנוחתנו ויגאלנו וינחילנו עולם שכולו שבת: