שפתי כהן על התורה, שמות כ:ח

1זכור את יום השבת לקדשו. אמר יום השבת בה' הידיעה לרמוז לעולם שכלו שבת שהוא עולם הבא שיזכור שביאתו לזה העולם היא כדי לזכות לעולם הבא, וזהו שאמר בית שמאי מחד בשביך, ר"ל מיום ראשון שיודע שהוא שביה, שהוא עשר שנים, קודם שבא לו יצה"ט שהוא כמו שבוי, שכל העשר שנים הם נחשבים כיום, וחייו של אדם הם ע' שנה והעשר ראשונים אין בהם יצה"ט והוא עיר פרא אינם נחשבים נשארו ששים, ולזה אמר ששת ימים תעבוד עבודת השי"ת, ועשית כל מלאכתך להכין לך מה שתאכל בשבתך, זהו מחד בשביך לשבתך, ולא אמר לשבת לומר שכל אדם ואדם יש לו עולם לפי מעשיו שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו וגו', וזו היא הברכה שהיו מברכין ליה לר"א כד הוו מפטרי מיניה רבנן הוו אמרי עולמך תראה בחייך כמ"ש סוף פרשת חיי שרה פסוק ואלה ימי שני חיי אברהם, ותצחק ליום אחרון שמראין לצדיקים מתן שכרן בשעת מיתתן כדי שיהנה הגוף והנפש, ועל אותה שעה רמזו ז"ל יפה שעה אחת וכו' מכל חיי העולם הבא וכו' ע"ש, א"כ זכרהו בכל יום. ולא נאמר זכור אלא מאחר שבא להשכיחו שהם הבלי העולם הזה, ולז"א זכור שתעשה כל מלאכתך לפחות יום הששי שהוא עשר שנים אחרונים שיהיו בתשובה ויזכור שהעריב שמשו, זהו והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, אבל יותר טוב שיהיו כל הששים הנקראים ששת ימי המעשה, וזה העולם הוא עולם המעשה ועולם הבא הוא עולם השכר אין בו מעשה, שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת בשאול אשר אתה הולך שמה, וזהו ויום השביעי שבת לא תעשה, אינו עולם המעשה. ואמר לקדשו, ולא אמר וקדשו, לומר שיעשה אותו יום עולמו יעשהו קדש כדי שישבות בו, שאם עשהו חול לא ישבות שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר. ובפרק מקום שנהגו תניא רבי יוסי אומר אור שברא הקב"ה בשני אין לו כביה עולמית שנאמר ואשם לא תכבה, אמר רבי בנאה מפני מה לא נאמר ביום שני כי טוב מפני שנברא בו אור של גיהנם, ואמר ותולעתם כנוי להם, לומר שהם לא בקשו על תועלת נפשם אלא על תועלת גופם להעמידו על בוריו שלא ימות, אותו תועלת נהפכה לתולעת ולא תמות כמו שעלה בדעתם שלא ימות, ואשם שאז"ל אש של גיהנם מי מבעיר אותה, חמום שעושין הרשעים, ולזה אמר ואשם הם בערו אותה א"כ היא אשם, גם כן לזה אמר לקדשו, לקדש אותו יום שיהיה לו קדש ולא יהיה לו חול. והזכירה היא בקדוש, אז"ל ב' מלאכים מלוים לו לאדם מבית הכנסת לביתו עד שיאמר קידוש ומניחים ידיהם על ראשו ומברכין אותו וסר עונך וחטאתך תכופר, שנים למה לפי שקדש בבית הכנסת בחתימת תפלה שאמר מקדש השבת, וחוזר ומקדש בקידוש על הכוס, הרי על פי שנים עדים שהם ב' פעמים, ולזה באים ב' ואומרים וסר עונך, לומר שמי שיש בידו עבירות של תורה הוא פסול לעדות, ואומרים לו המלאכים הואיל ושלחנו הקב"ה לקבל עדותך שאתה מעיד ויכל אלהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, וברכו וקדשו, ודאי שאין בך עון, ובעון שהוא מזיד אמר וסר, כלומר בזכות השבת שהוא יום מנוחה הוא סר מלפני הקב"ה, שלא יהא מזכרת עון, כמו גם ה' העביר חטאתך האמור בדוד, וחוזר ובא בימי החול וצריך תשובה למחותו, אבל החטא שהוא בשוגג תכופר שנאמר שומר שבת מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו, ומי הכריחם לומר אל תקרי, אמרו מחללו היה לו לומר מלחללו, מכאן דרשו ז"ל אל תקרי. ואמר כל מלאכתך כלומר כשיבא השבת יחשוב כאילו כל מלאכתו עשויה כדי שלא יבא לידי הרהור, כי ההרהור עושה רושם, הרהור גימ' תי"ו, ומכאן תדע הרהורי עבירה קשים מעבירה. וכן אמרו במדרש וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששה ימים, אלא ישבות כאלו מלאכתו עשויה, ד"א ישבות ממחשבת עבודה. עוד זכור גימ' רגל שגם ברגלים שצריך לזכרם ולקדשם בכוס, ואם אין לו כוס על הפת, שכן זכור במלואו זי"ן כ"ף וא"ו רי"ש גימ' גם כן על פת:

2דבור זכור הוא רביעי בלוח ראשון, והרביעי שבלוח שני הוא לא תענה ברעך שהוא הקב"ה רעך וריע אביך, שאם לא תשמור שבת אתה מעיד עדות שקר ברעך שלא שבת, וזהו כי ששת ימים עשה ה' וגו' וביום השביעי שבת, ואם אתה לא תשבות אתה מעיד עדות שקר. ואם תמנה המלות של זה הדבור תמצאם נ"ה מלות, לומר ששקול שבת כנגד כל העשר, מאל"ף עד יו"ד גימ' נ"ה במספר כללי, ונ"ה כזה נו"ן ה"א גימ' יב"ק, שהוא כולל ג' שמות ממטה למעלה דרך הקו שהוא יחוד ברכה וקדושה, והברכה והקדושה הם אמורים ויברך ויקדש, והיחוד רמוז שהתחיל בז' וסיים בז' זז גימ' אחד ע"ה, ובזה תבין מאמרם ז"ל על פסוק הן קרבו ימיך למות, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע בדבר שקלסתיך בתוך ס' רבוא מקדישין שמך קנסת עלי מיתה, כל מדותיך כו' מדה רעה כנגד מדה טובה, אמר לו הקב"ה אף זו מדה טובה היא שנאמר הן קרבו לפי שהיה מקרב ומחבר המדות לזה זכה בהן קרבו: