שפתי כהן על התורה, שמות כה:כג

1ועשית שלחן. אמר צווי השלחן אחר הארון, לרמוז להאכיל ת"ח, שהארון הוא ת"ח והשלחן הוא האכילה שאם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח, אם אין ארון אין שלחן שהשלחן אינו אלא להאכיל עליו ת"ח, שלחן נוטריקון של חכם נתן, שהוא חכם ומבין דבר מתוך דבר. גם סמך השלחן לארון לומר שעיקר השלחן הוא לומר עליו דברי תורה, והשלים פרשת ארון בני ישראל ועשית שלחן, לומר שיהא השלחן מבני ישראל שהם הת"ח:

2עוד אמרו ועשית את השלחן, וכן כל כלי וכלי קורא לו שם, כמו שאמרו בזוהר דבעובדא ובשמא ומילא דפומא תליא מלתא, ועל זה תיקנו ז"ל הברכות על כל מצוה ומצוה כדי שיהיה מעשה ומילא דפומא. ואפשר שעל כל כלי וכלי שהיו עושין היו מברכין על עשייתו אקב"ו על עשיית כלי פלוני, כדי שתחול הקדושה בעשייה ומילא דפומא. ואמר ועשית כי היל"ל ועשה כמ"ש ועשה כרוב אחד, ועשית לומר שבעשיית התחתון נעשה העליון, לז"א ועשית בוא"ו וכבר עשית, כי מיד בהשלמת זה נשלם האחר, כי יד הגשמית כשעושה דבר למטה כן היד הרוחנית שהיא כמו צל ליד הגשמית עושה למעלה, כמו שאדם הולך וצלו הולך עמו, וכל מה שהוא עושה רואה בצלו שעשה גם כן. ומכאן תבין שעושה עבירה שלא די שטמא איבריו הגשמיים אלא גם הצורה העליונה, והצורה העליונה היא מרכבה למה שלמעלה ממנה עד מעלה מעלה, ובהנעת התחתונה ינועו כלם, שנאמר ואד יעלה מן הארץ. וכן בעשיית המצוה כמו שעושה באיברים הרוחניים ומתקנן אם ביד מתקן היד הרוחני, ואם עין עין, וכן כל שאר האיברים, לזה באו מצות עשה כמנין איבריו של אדם כדי שיתקן אדם העליון שהוא צלם לתחתון, זהו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, צלם ודמות. וכמו שהגוף הוא מלבוש לנשמה שנאמר בשר אדם, הנשמה נקראת אדם, כן הצלם הוא מלבוש לדמות זה, אך בצלם יתהלך איש, לא אמר אך בצלם הולך איש, אלא יתהלך, לומר שבשעת פטירתו מזה הגוף מתלבשת הנשמה באותו גוף הרוחני שתיקן, זהו יתהלך לעתיד, יתהלך לפני הקב"ה, כד"א את האלהים התהלך נח, ואית ליה נייחא כי אי אפשר לעלות למעלה בגוף גשמי שאין גשמות למעלה שנאמר ויכלא הגשם מן השמים, ואין לבא אל שער המלך בלבוש שק, כי הקש הוא לאש שהוא גיהנם וסמאל שולט עליו שנאמר ובית עשו לקש שהוא הגוף משליט עליו שנאמר קץ כל בשר, על הבשר יש לו כח, אבל לא על הנשמה, ק"ש בגימ' הנשמה, לומר שצריך לסגף הגוף ולענותו ולעשות מהגוף נשמה, ויתהלך בו לפני הקב"ה. ואם ח"ו עבר עבירה פגם באותו רוחני, ועליו נאמר וכל אשר בו מום לא יקרב, א"כ לזה אמר ועשית, לומר שבעשיית התחתון נעשה העליון, וכן בכל שאר הכלים. ולזה רמז למשה ועשו לי מקדש וגו', מיד כשעושין התחתון נעשה העליון, אבל לא אשרה שכינתי אלא בתחתון, זהו אומרו ושכנתי בתוכם:, לזה אמר במשכן ואת המשכן תעשה, לא אמר ועשית משכן, כי התחתון נקרא משכן שאין לו העמדה שאינו עומד אלא כמנין משכן, לפי שנבנה על ידי בני אדם, לזה מנין משכן יעמוד שלח"ן, של ח"ן, של חנון נאמן, וכן של חסד נאמן, ר"ל כשישים השלחן לא יתגאה לומר שהוא עמל בו וגדלו, וכל מה שנותנים לפניו מקערות וכוסות בפרט אם הם מכסף וזהב, ממאכלים ערבים, לא יעלה בדעתו לומר כחי ועוצם ידי עשה לו כל החיל הזה, ובפרט אם יש לו שם עבדים שמשמשים אותו, לזה באו אותיות של שלח"ן של חונן נותן, של חנון נאמן, אינו שלו אלא שנתן לו בחסדיו מבלי הכרח ושילום, אלא שהוא זן את כל העולם בחסד גמור והכל שלו, זהו של חנון נאמן, כדאיתא פרק כל כתבי גבי ר' חייא שנתארח אצל בעה"ב בלודקיא והביאו לפניו שלחן של זהב משאוי י"ו בני אדם וי"ו שלשלאות של כסף תלויות בו וקערות וכוסות קבועות בו ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים, וכשהיו מניחים אותו היו אומרים לה' הארץ ומלואה, וכשהיו מסלקים אותו היו אומרים השמים שמים לה' וגו', כדי שלא יתגאו היו אומרים לה' הארץ ומלואה, וכשהיו מסלקים היו אומרים נתן לבני אדם במתנה לא שהוא עשה בכחו ועוצם ידו. גם שלח"ן שואל לך חנינה נתינה, כלומר אם בא עני לשאול תחון ותתן לו מן השלחן, כי לזה צוו חז"ל להאריך על השלחן כדי שאם יבא עני יתן לו ממנו ואם אתה עושה לשמה יזמין לך אדם הגון, לא כמו שאמר הנביא בעת אפך עשה בהם, הכשילם בבני אדם שאינם הגונים, שלח"ן שולח לך חסיד נאמן. והקב"ה ישמור לך לעולם הבא החסדים שאתה עושה על שלחנך, שלח"ן שומר לך חסדיך נאמן, נאמן הוא לשלם שכרך, ולא לך לבד אלא גם לזרעך, שכן שלח"ן למפרע נוצר חסד לאלפים שמור, שמור לך חיים נעימים, כי לזה היה שולחן בצפון, לומר שהקב"ה צופן לו שכר, שנאמר מה ורב טובך אשר צפנת ליראיך., והקב"ה שואל בשלומו ואומר לו, שלום לך חונן נאמן:

3וכתב רבינו בחיי ז"ל. מנהג החסידים אשר בצרפת שעושים משולחנם ארון לקבורה, להורות כי האדם לא ישא מאומה בידו, ולא ילונו בעמלו כי אם הצדקה שעשה בחייו והטובה שהוא מטיב על שולחנו, וזה רמוז בשלחן שמור לקבורת חסד נדיבותיך. שלחן בגימ' רחק פ', שירחיק פיו מלדבר נבלה על שלחנו, אלא בד"ת שהם רקח פ', שדברי תורה הם רקח מרקחת:

4ועשית שלחן עצי שטים. ס"ת תן יש, כלו' תן כדי שיהיה לך ויש לך לעוה"ב, ואם לא יתן יהיה כל מאכלו לנחש, שהפך שלחן לנחש, ועליהם נאמר העורכים לגד שולחן, עורכים לגד בגימ' שלחן עם שלש תיבות, דאיהו סטרא דסמאל וגם מריעים דגלו, לגד דגל, ואם תמנה הן' של שלחן בז' מאות בחשבון אי"ק בכ"ר יעלה שלחן גימ' קשר הנשמה כחי, כלו' קשור הנשמה בגוף הוא בכחו ית' לא באכילה, ובא"ת ב"ש יעלה אמן על כל ברכה וברכה, ובמספר קדמיי יעלה לזכרי, ר"ל שיזכור ה' תחילה ולא ימשך אחר האכילה, ובמספר אחוריי ישר, פירוש שיהלך ביושר, צרף לזכרי עם ישר, עולה קח חלקי תנהו לעני, ובזה יהיה לך שלמות, ואם לאו יהיה של מות, עשו הנשמה, שמקטרג ונוטל הנשמה, ועם ב' מלות לזכרי ישר גימ' אכל עליו תורה:

5ובזוהר שולחן דמילי אורייתא אתאמרו עליה ב"ה נטיל ההוא שולחן ושוי ליה לחולקיה, ולא עוד אלא סוריא' רב ממנא נטיל כל אינון מילין ושוי דיוקנא דההוא שלחן קמי קב"ה וכל אינון מילין דאתאמרו עליה סלקין על ההוא פתורא ואתעטר קמי מלכא קדישא דכתיב זה השולחן אשר לפני ה' דאתעטר קמי קב"ה, שולחן דבר נש קיימא לדכאה ליה לבר נש מכל חובוי, זכאה איהו מאן דמילין תרין קיימין על פתוריה, מילי דאורייתא וחולקא דמסכני מההוא שלחן, כד סלקין ההוא פתורא מקמא דבר נש תרין מלאכין קדישין אזדמנו תמן חד מימינא וחד משמאלא, חד אמר דא איהו שלחן דמלכא קדישא דפלניא קא מסדר קמיה, דא פתורא דעילאי ותתאי יברכון ליה, מסדר יהא תמיד פתורא דא בברכאן עילאין ומשחא ורבו עילאה והקב"ה ישרי עליה, וחד אמר דא איהו שולחן דמלכא קדישא דפלניא קא מסדר קמיה פתורא דעילאי ותתאי יברכון ליה, מסדר יהא האי פתורא קמי עתיק יומין בהאי עלמא ובעלמא דאתי ע"כ. עם זה יהיה פירוש לחם פנים לפני תמיד, לחם פנים הוא לחמה של תורה שנאמר לכו לחמו בלחמי גי' פנים, ע' פנים לתורה, שיאמר ד"ת על השולחן, וחולקא דמסכני רמוז בפנים, כי פנים גימ' לעניך, א"כ לחם הפנים כאלו אמר ונתת לחם לענייך, אם תעשה כן לפני תמיד יהא האי פתורא קמי עתיק יומין, זהו לפני תמיד, הרי ב' דברים שאמר בזוהר שהם מילי דאורייתא וחולקא דמסכני רמוזים כאן, לחם העניים היה מתיש כח היצר הרע בטבע, כי רצה הקב"ה כי המלאכים המשמשים במרום אין להם יצה"ר כן הכהנים יהיו אוכלין קמעא ומתברך במעיהם כדי שלא יהא טרודים בצורך גופם, ולהורות כי לא על הלחם יחיה האדם:

6ובזוהר כהני אתברכא כל מזונא דאכלי ושתן דלא לקטרגא בהו יצה"ר, דהא יצה"ר לא אשתכח אלא מגו מיכלא ומשתיא הה"ד פו אשבע וכחשתי ותפשתי שם אלהי, ומגו מיכלא ומשתיא יצה"ר מתרבי במעוי דבר נש, לחם דא מזונא דקא נפיק מגו שולחן מברך מזונא דכהני דלא ישתכח בהו מקטרגא לקטרגא לון למפלח בלב שלם להקב"ה, ודא אצטריך יתיר לכהני מכל עלמא ע"כ. ושאר כל אדם מתישין כחו בתורה כמו שאמרו ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וגו'. וכמו שנאמר בלחם הפנים פנים כן נאמר בתורה פנים, שנאמר פנים בפנים דבר ה', לומר שכמו שלחם הפנים שהיו אוכלים הכהנים היה להתיש כח היצה"ר ולהתברך מזונם כן כל אדם בד"ת שאומר על שולחנו מתיש כח היצר ומתברך מזונו, ולזה רמז התנא שאמר כל שולחן שאמרו עליו ד"ת כאילו אכלו משולחנו של מקום, ואכילת שולחנו של מקום לא היתה כי אם לחם הפנים, לרמוז למה שאמרתי, ולזה היה השולחן בצפון להתיש כח הצפוני שהוא צפון במצפונו של אדם, וכן אז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, שהוא מזון המלאכים שהיו אוכלים קמעא ומתברך במעיהם, כדי שיהיו פנויים לעסוק בד"ת ולא יצטרכו לחזר אחר מזון גופני, ולזה נקרא שלחן ששולח ברכתו משם, וכדי שיהיו פנויים מיצה"ר, שניים להם אוכלי תרומה, כי אחר שנתרמה ונקרא עליה שם ובירך חל עליה קדושה וברכה, קדושה להתיש כח היצר, וברכה שאוכלין קמעא ומתברך במעיהם, ובאמרם אוכלי תרומה ולא אמר אוכלי לחם הפנים רמזו על התורה תרומ"ה תרו"ם ה', תור"ה מ', שנתנה לארבעים יום, לזה אמר שניים להם אוכלי תרומה, שכמו שאוכלי תרומה מתישים כח היצר ומתברך המזון במעיהם, כמו שאמרתי מקריאת שם וברכה כן האומר ד"ת על השולחן. לחם הפנים, היו י"ב ככרות, שנאמר זה השולחן אשר לפני ה', כמנין זה, והיה מתחלק למשמרות משמר הנכנס נוטל ששה ומשמר היוצא נוטל ששה, הנכנסים היו חולקים בצפון והיוצאין היו חולקים בדרום, ובזמן שבא אחד מג' רגלים בשבת חולקים כל המשמרות בשוה, כן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עבודת ב"ה. וראה כי הכל היו חולקים בכוונה ידועה, כי היו חולקים ו', וא"ו גימ' אח"ד, כדי שיהיה להם לב אחד לעבודת בוראם, והיו חולקים בצפון להתיש כח הצפוני, והיוצאים היו ג"כ חולקים ששה כדי שלא ישלוט עליהם לפי שיצאו, וכדי שיהיה להם לב אחד לעבודתו, וחולקים בדרום לפי שרוח הדרום קר שכבר נתקרר היצר, וכדי שיהיה לבם לדר רום, לפי שיצאו, וכדי שלא תפרד מהם הקדושה, וברגל חולקים כל המשמרות כדי שלא תשלוט עליהם היצר מחמת אכילה ושתיה של יום טוב, לח"ם פני"ם גי' ירח"ם, שהוא מרחם על הכהנים שהיו הולכים יחפים על הרצפה היה מרחם עליהם שלא יבאו לידי חולי מעים, לפי שהיו יחפים ובלי מלבוש והיו אוכלים בשר הרבה שהיה נכנס ברמ"ח איבריהם והיה מעכל כל אכילתם כדי שלא יבאו לידי גסות לב מרוב האכילה, לח"ם, חמ"ל עליהם ומח"ל להם עונותיהם, לח"ם פני"ם, למ"ד חי"ת מ"ם פ"ה נו"ן יו"ד מ"ם, גימ' הוא מברי"ח יצ"ר הר"ע הי"ה ע"ה, לח"ם פני"ם במ"ק גי' ג"ל, שהיה מגלה להם רזי תורה, כמו המן שהיה מגלה רזין, לחם הפנים שהוא לוחם עם היצר שהוא בפנים, וכן הפנים במ"ק עולה יצר רע, עה"מ:

7ואמר בשולחן אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קומתו, ולא נזכר חצי כי אם בקומה. הטעם הוא, כי הארון הוא רמז לתלמיד חכם שצריך להשפיל עצמו כאילו אינו שלם אלא חצי בין באורך שהוא כלפי העם, שהם רחוקים ממנו, שהאורך הוא יותר רחוק מן הרוחב, ורמז שישפיל עצמו בפניהם, בין בקומה שהוא כלפי הקב"ה, אבל שלחן שהוא רמז למלכות צריך שינהוג נשיאות ומלכות, ולא יראה שפלות כדי שתהא מוראו על הכל אפי' על קרוביו ובני משפחתו, שהתורה אמרה שום תשים עליך מלך, ש תהא אימתו עליך, וכן צוה רבינו הקדוש לרבן גמליאל בנו וא"ל נהוג נשיאותך ברמים, בקומה, שהוא רמז כלפי הקב"ה, אמר ואמה וחצי צריך שישפיל עצמו, ולא יחשוב אלא כאילו הוא חצי כדי שלא יגבה לבו כי האדם שהוא קל הדעת כשנותנים לו איזו מעלה או איזו שררה מיד זחה דעתו עליו, אבל מי שיש לו שכל ודעת ידע ערכו, וידע שאותה מעלה או אותה שררה שניתן לו אינה תמידית, לפי שהוא כלה ואבד ובאבדו תאבד מעלתו עמו, וידע שהזמן הוא כלו מקרה ופגע, ואינו יכול לעמוד כנגד שום מקרה ממקרי הזמן א"כ איך יתגאה, אלא יחשוב עצמו כאין, כמו שאמר אברהם אבינו עם כל המעלה שנתן לו אמר ואנכי עפר ואפר, ומשה רבינו אמר ונחנו מה, ודוד המלך ע"ה אמר ואנכי תולעת ולא איש, אבל העכו"ם כשנותן להם איזו מעלה לפי שהם שוגים בהבלי הזמן טח מראות עיניהם וחושבים שיתמידו באותה מעלה, ואינם שמים לב מי הוא שנתנה להם, כי אם היו באים לידי חשבון זה היו מבינים שמי שנתנה להם יכול להסירה מהם, ולזה אמר פרעה הרשע מי ה' אשר אשמע בקולו, וכן חירם אמר מושב אלהים ישבתי, וכן נבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב וגו', לזה בא הרמז כאן ואמה וחצי, לומר שאין גבהות לפני. המקום, לזה אמה ולא אמתים וחצי ולא שלם, וכן אמרו ז"ל בענין הכריעות בברכות, הדיוט כורע באבות תחלה וסוף והודאה תחלה וסוף, וכהן גדול תחלת כל ברכה וסוף כל ברכה, והמלך כיון שכרע שוב אינו זוקף עד שיגמור, כל זה כדי שלא תזוח דעתו, לא הכהן בראותו שהוא גדול מאחיו, ולא המלך. וברוחב שלא נאמר בו חצי אמה היה לומר שיקרב קרוביו: