שפתי כהן על התורה, שמות כה:כט

1ועשית קערותיו וכפותיו וקשותיו וגו' בא להורות לאדם דרך הנהגתו על שלחנו באכילתו ובשתייתו ובכוונתו ובכליו, ולא ימשך אחר תענוגי הגוף וידע שהוא מעומד לפני מלך ה' כמו שאמר דוד שויתי ה' לנגדי תמיד, וכ"ש בעת האכילה ששם צריך שיתגבר שלא יבא השטן אם ימשך אחר הנאת גופו, וכן אז"ל סעדת והנאתך משוך ידך הימנה, פירוש אם אותו מאכל הוא מתוק משוך ידך הימנו כדי שלא תמשך ותשכח העיקר שהוא מזון הנפש, ותחשוב שהגוף עיקר ותעשה הטפל עיקר ומהעיקר טפל אלא קודם כל דבר תשים מגמתך שהש"י עומד לפניך, שנאמר זה השלחן אשר לפני ה', ולזה קודם כל דבר אמור הברכה על אותו דבר, ואומר ברוך אתה לנוכח להודיע שה' הוא נגדו, ועל זה אמר שלמה כי תשב ללחום, פירוש לאכול לחם את מושל שהגוף מושל עליך, ואי אפשר בלתי להאכילו, בין תבין את אשר לפניך שהוא השי"ת שאומר ברוך אתה לנוכח:

2וכתב רבינו בחיי ז"ל בספר שלחן של ארבע ז"ל, יצטרך האדם כשיאכל וישתה שיפנה מחשבתו ותהיה משוטטת בהקב"ה על כל לגימה ולגימה, כענין שכתוב ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, ותוכל ללמוד זה מדור המדבר, כי בהיותם אוכלים המן היתה כונתם משוטטת בשכינה ומתבוננים בענוה, על כן חייבה החכמה שיהא שיעור מזונם עומר שהוא עשירית האיפה, יתבוננו בעשירית שהיא נותנת טרף לביתה ומספקת מזון לכל נברא מעלה ומטה, ועוד רמז בעשירית האיפה שלא ימשך אחר המאכלים הערבים, לומר איפה מאכל מתוק וערב לומר הביאו, אי פה הוא, לז"א אמר עשירית תמדוד עצמך כמה תתאוה לאכול תאכל העשירית ממה שאתה אוכל כמו שאמר ז"ל סעדת והנאתך וכו'. ועל כן ראוי לאדם הירא את ה' שתהיה מחשבתו מקושרת עם העליונים ותהיה אכילתו לקיום גופו בלבד ולא ימשך אחר התענוגים, סבת אבדן הגוף והנפש וסבה שישכח את העיקר, כי מתוך האכילה והשתיה יגבה לבו, ויבא לידי מכשולות וחטאים גדולים ולעשות מעשים אשר לא נעשו, והנה אחי יוסף לא מכרוהו אלא מתוך אכילה ושתיה, ומטעם זה אמרה תורה שלא לאכול ביוה"כ שהוא יום דין לנפשות כי תהיה אכילתו סבה להחטיא את נפשו, ואפילו בדיני התורה אמר אכל ושתה אל יורה, כל זה ראיה כי האכילה והשתיה סבה להעביר האדם מדרך התורה והעבודה ולהשליך כל חקי השי"ת אחרי גוו, כל זה גרם לו שאכל ושבע, ולכך ציותה תורה ואכלת ושבעת וברכת, כלומר אחר שתאכל ותשבע ואתה קרוב לפרוק עול, וברכת את ה', באותה שעה תצטרך שתקבל עליך עול מלכותו יתברך לשמו, ע"כ קצור דבריו. לז"א קערותיו, שלא יסתכל בקערה אם היא של חרס והוא רוצה להיות מכסף, שאם הוא רודף אחר היתרונות יהיו כל ימיו מכאובים, כמו שכתב הוא ז"ל, מי שרודף אחר היתרונות יהיו כל ימיו מכאובים, ולא ישבע לעולם לפי שהיתרונות אין להם תכלית, ומי שרודף אחריהם הוא נגוע ומוכה בסנוירי הסכלות ובכל שקר יתגלע, אין צריך לומר שאין לו חלק בתורה, שאם הוא עשיר ורגיל לאכול ולשתות בכלי כסף וזהב סוף שימעט בעיניו זה וישתוקק ויתאוה לנופך ספיר ויהלום, ואם השיג כלי אחר יתאוה לב' ולג', וזה ללא תכלית, ועל כן יתחייב האדם לשים מדותיו שלא יהמה לבו אחר היתרונות ושיסתפק במעט. והנה התורה היא מעידה על יעקב אבינו שהיתה לו מדת ההסתפקות, ולא היה מבקש היתרונות אלא דבר הכרחי שנאמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ע"כ זהו קערותיו שלא יסתכל בקערה כמו שאמרנו, ולא במה שבתוכה שיתאוה למאכלים ערבים והשמנים, כמו שאמר התנא ואל תתאוה לשלחנם של מלכים, כמו שכתב הוא ז"ל שיצטרך שיחזר אחר המאכלים הדקים, שהרי לפי דקותם יתרכך השכל ויתפקח הלב, כמו שאמר רבא חמרא וריחני פקחין, שלא יתכוין אלא לפקוח עיני שכלו, ויזהר ממאכלים הגסים שהשכל יתעבה בהם וישחת מצלילותו וזכותו, וכבר שמענו שהיה בקדמונינו מי שלא אכל בשר בהמה לגסותה, והיה רוב אכילתו בשר עופות קטנים דקים, והיו מגדלים אותם בבית ונותנים להם מזונות ידועים, כדי לזכך בהם את המוח, ולהישיר בהם האיברים שהם כלי הנפש, כדי שתתעלה הנפש ותמצא תכונה לקבל התורה ע"כ. וכפותיו, הם כלי השתיה ג"כ כדי שלא יסתכל בהם אם הם זכוכית או כלי חרש, ויעלה בדעתו שאין ראוי לו לשתות בהם וילך לטרוח ולבקש כלים נאים, אלא יעריך עצמו שהוא חומר קורץ מאדמה, לזה אמר כפותיו כפי ערכו שהוא עפר מן האדמה, ולא במה שבתוכו שנאמר אל תרא יין כי יתאדם, אז"ל יתאוה לדם, וי"ג ווי"ן נאמרו על היין, ומחלל האדם שנאמר ויחל נח, אז"ל שירד מקדושתו ונעשה חול, ואחר שהיה זך נעשה איש אדמה עפריי חומריי גס, וכן קערותיו היינו קערות הראויות לו חומריות כמוהו כמו שהוא מחומר. קשותיו, הוא בשאר מדותיו שהם צריכות לשלחן שלא יהא קפדן, קשותיו מלשון קושי, ובפרט אם יהיה שם אורח או אכסנאי או עני על שלחנו שלא יראה פנים זועפות, גם שלא יהא גרגרן, גם שלא יעשה דברים שממאס חבירו, שלא ישוך פרוסה ויתן לחבירו, וגם לא ישתה מהכוס ויתן לחבירו, ולא ילקט פירורין ויניחם על השלחן שכל אלו הדברים מביאים לידי אנינות הדעת, ואמרו ז"ל על פסוק כי על אלה יביאך האלהים במשפט זה הרק בפני, חבירו או הורג כנה בפני חבירו, וכן לא יבצע פרוסה פחות מכזית ולא יותר מכביצה, ולא ישתה כוסו בבת אחת, וכן שאר מדותיו, וזהו קשותיו שישוה מדותיו, כמו איתקש להדדי בלשון גמרא, וכן לא ידבר שום דבר קושי כגון דברי תפלות ונבלה, כי הקב"ה בחר בשביעיות, בחר בשבת שהוא יום ז', ובשמטה שנה שביעית, וביובל אחר ז' שמטות, וכן בחר ממין האנושי משה רבינו ע"ה. שהוא שביעי אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם משה, וברא ז' רקיעים ובחר בשביעי שהוא ערבות, וכן ברא באדם שבעה נקבים ב' עינים ב' אזנים ב' נחירים ובחר בז' שהוא הפה וכמו שכתב הרב ז"ל כי ידוע שלא בחר בו מפני אכילה ושתיה אלא לעבודתו, כשבא עת האכילה שהיא עבודת הגוף שם צריך לזכור עבודתו, וכן קשותיו עם האותיות גימ' עבודת השם, כמו שאמר הרב ז"ל על כל לגימא ולגימא תהיה מתשבתו משוטטת בהקב"ה, כענין שכתוב ויחזו את האלהים ויאכלו וגו'. ומנקיותיו שינקה האדם עצמו קודם שישב על השלחן ויבדוק נקביו, ומכאן תדע ששלחנו של אדם היא עבודתו ית', שכמו שהצריכוהו שיבדוק נקביו לתפלה כן הצריכוהו גם כן לשלחן, כל זה להודיע שהקב"ה מצוי על שלחנו של אדם, ולכך צריך לישב באימה ביראה כמו מי שיושב בתפלה, וכן הוא שבכל מקום שיש ד"ת שם השכינה שורה, שנאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, והוא מזכיר שמו בברכותיו ומיחד שמו, שברכות השלחן הם ו', ברכת נטילת ידים, ברכת המוציא, וד' של ברכת מזון, וא"ו במלואה אחד, עוד ו' עם מנינה ששה גימ' תורה, לומר שמי שאי אפשר לו לומר דברי תורה הו ברכות הם נחשבים כאלו אמר דברי תורה, זהו מנקיותיו שהיא התורה שמנקה את האדם מכל עונותיו, כמו שאמרו ז"ל גדולה תורה יותר מכל קרבנות, שנאמר זאת התורה לעולה למנחה לחטאת, פירוש לא עולה לא מנחה לא חטאת וגו', שאין צריך לא עולה ולא חטאת. אשר יוסך בהם, רמז על המפות שאוכל עליהם שיהיו נקיים וטהורים שלא יהיו צואים, שכן אמרו חז"ל כל האוכל על כלים צואים עובר על לא תשקצו את נפשותיכם. זה"ב נוטריקון זן הוא בריותיו, לומר שאם יש עני על שלחנו לא יעלה בדעתו לומר שמשלו הוא אוכל, אלא זימנו הקב"ה אצלך כפי מה שעלה בשקול דעתו של, מקום ב"ה, כדאיתא בכתובות (דף ס"ז:) ההוא דאתא לקמיה דרבא, א"ל במה את סועד, פירוש מה אתה רגיל לעשות סעודתך, א"ל בתרנגולת פטומה ויין ישן, אמר ליה ולא חיישת לדוחקא דצבורא, אמר ליה אטו מדידהו קא אכילנא מדהקב"ה קא אכילנא שנאמר עיני כל אליך וגו' את אכלם בעתו בעתם לא נאמר אלא בעתו מלמד שכל אחד ואחד מזמין לו הקב"ה אכלו בעתו, אדהכי אתאי אחתיה דרבא דלא הוה חזי לה תליסר שנין ואתיא ליה תרנגולת פטומא ויין ישן, אמר מה דקמאי, אמר ליה נעניתי לך קום אכול, הרי שהקב"ה זימן לו בבית רבא, וכשאמר לו לא חיישת לדוחקא דצבורא נזדמן ע"י אחותו, והרגיש רבא שחטא ואמר נעניתי לך, זהו זה"ב זן הוא בריותיו, לומר שהוא זן, לא בעל הסעודה, כמו שהיה אברהם אבינו אומר לאורחים כשהיו מברכין לו אומר להם וכי משלי אכלתם משל אלהי עולם אכלתם, וידע שהעני עשה עמו שהאכילו, כמו שאמרה רות שם האיש אשר עשיתי עמו, אני עשיתי עמו והוא לא עשה עמי. ועוד זה"ב, זן העולם ברחמים, שהוא זן לכל אחד ואחד כרצונו שנאמר ומשביע לכל חי רצון, כל אחד ואחד כפי רצונו, וכל זה מרוב רחמיו וחסדיו, שהרי יום שעשו העגל ירד המן, ומי שעושה זה, זה"ב נוטריקון זה הוא ברוך, וטהור ממחשבות רעות. ואמר תעשה אותם, לומר שאם התחיל לעשות אחד מאלו הדברים הקב"ה מבשרו שיעשה כלם, בא לטהר מסייעין אותו, וכתיב אתם לומר כאלו אתם עשיתם עצמכם: