שפתי כהן על התורה, ויקרא יב:ב

1וטמאה שבעת ימים. ארז"ל על פסוק תן חלק לשבעה וגם לשמונה, תן חלק לשבעה אלו ז' ימי נדה שאם נזהר בהם יזכה למול הבן, וזהו גם לשמונה, וכן אמר כאן וטמאה ז' ימים שנהג בהם דיני טומאה וסמיך ליה וביום השמיני ימול בשר ערלתו, שיזכה למילה. עוד אמר וטמאה ז' ימים על הנשמה כשמסתלקת מזה העולם יושבת ז' ימים, כמו שארז"ל שז' ימים היא הולכת מהקבר לבית ומבית לקבר שאינו עולה למעלה, ושלשים יום ושלשת ימים הם תשלום מ' כמו כשבאת לזה העולם יצירתה היתה בארבעים יום כן צריך ארבעים אחרים כדי שילך כל הגשמות שקנתה בביאתה לזה העולם ותקנה גוף רוחני צריך ארבעים יום, ולזה ושלשים ושלשת ימים תשב בדמי טהרה, כמו שקנתה זה הגוף ע"י דם כן הרוחני ע"י דם, והגוף הגשמי היה ע"י דם טמא והרוחני ע"י דם טהור, וזהו מי יתן טהור מטמא. ולמה חזרה התורה בצווי מצוה זו כי כבר נאמר לאברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם, הטעם הוא לפי שנכנסו ישראל תחת ממשלת הקליפה במצרים, וכשבאו למעמד הר סיני פסקה זוהמת הנחש והוסרה הקליפה שלא תשלוט שנאמר כי מולים היו כל העם היוצאים, ובעשותם העגל חזרה ונמשכה עליהם שהיא זוהמת הנחש, ובהזנותם אל בנות מואב נתוספה עוד עליהם קליפה אחרת, כמו שארז"ל כל הבועל ארמית ערלתו נמשכת, והם ב' קליפות שהם ערלה וקליפה שהיא קליפת הפריעה, לזה בא צווי למול אותם, זהו בשר ערלתו, בשר היינו קליפה הפנימית, ערלתו היא קליפה החיצונה שהיא אוטמת וסותמת על האבר, בשר היא הקליפה שבאה להם ע"י קרוב בשר, וכה"א איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה כה"א לכסות בשר ערוה, לזה נצטוו לחתוך שניהם, בשר שהיא הקליפה שבאה להם ע"י קרוב בשר של בנות מואב וקליפת הנחש, ולזה ערלתו סתם של הידוע שאין להזכיר שמו, ועל זה היא יותר עבה וגסה וצריך חרב לחתכה, וכן נאמר ליהושע עשה לך חרבות, ואומר ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח וגו', ומשימים הערלה בעפר, ונחש עפר לחמו. ודע שאלו הב הקליפות הם קליפת פרס וישמעאל, הפנימית היא של ישמעאל שהזנות מצויה בהם יותר משאר אומות כמו שארז"ל עשרה קבין של זנות ירדו לעולם ט' נטלו ערבים ואחת בכל העולם, והיא ניטלת ביד שהוחלש כחה ע"י המילה שנמול ישמעאל ביום שנמול אברהם, והחיצונה עבה דצריכה חרב לחתכה, כי עשו לא נמול כי ראוהו אדום ופחדו עליו שחשבו שלא נבלע דמו בו, כמו אותו מעשה של נתן הבבלי שהלך ללודקיא והיתה אשה אחת שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני הצצתי בו וראיתי שהיה אדום ואמר לה המתיני לו עד שיבלע דמו המתינה לו עד שנבלע דמו ומלה אותו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמו, ועשו עמד כל ימיו אדום ולא נמול, ועליו נאמר ארור מונע חרבו מדם, ולזה נצטוינו למול בשמיני, שיום הח' הוא רמז לבינה שאין שמונה ימים בלא שבת שהוא שבת הגדול שאין הקליפות נוגעים שם, ובהכרתת אלו הב' הקליפות הוא מתיש ומחליש כחם, וזהו שאמר דוד סבוני גם סבבוני לרמוז על הב', ואמר גם לרבות על כחם ובהדבקם באבר הגשמי יהיה להם אחיזה ודיבור ברוחני, וכל תאותם ורצונם להדבק באותו אבר מכל שאר איברי האדם שהוא פה הגוף ועל ידו משתיתו של עולם, ולזה הם רומזים השערות שסביב הגיד שנאמר סביב רשעים יתהלכון ואין ראוי לגלחם עד שיגלחם הקב"ה, שנאמר ביום ההוא יגלח ה' בתער השכירה בעברי נהר, ונהר היא רמז ליסוד שמשקה הגן ועברי הנהר הוא רמז על אותם שערות והבן, ואומר והלך בסערות תימן, ולזה אסרו ז"ל להסיר שער בית השחי ובית הערוה, ואמר דוד עליהם בשם ה' כי אמילם, כשמברך האוהל בשם ה', ואומר בא"י כורת הברית, מיד נחש כחם, ולזה מברך סתם על המילה ולא על מילת הבן, וכבר כתבתי שמצאתי כתוב שהשערות שסביב הגיד אינן מתלבנות לעולם אפילו כשיזקין, כל זה לרמוז על מקירם ומדתם שהם מצד האדמומית ואינם כשאר השערות, א"כ לזה אומר כי אמילם, לזה נתנה מצות מילה לצרף זה האבר, כי מקום הפחד שם צריך השמירה להתיש כח הערלה ולהתיש הקליפה שבאה בסבת העגל כמ"ש, וכן זכר בא"ת ב"ש עגל, וכן במספר אחוריי חלש, להחליש כחו שלא יוציא לעג עלינו, ועל זה אמר חגור חרבך על ירך גבור, כשיראה שהוא חתום באות קודש שהיא אות היו"ד שנתגלית, שהיא אות קודש העשירי, אז ידע שזה כר שלוחה לעבודתו של הקב"ה, ולזה וילדה זכר ולא אמר וילדה בן, וכן זי"ן כ"ף רי"ש, גימ' זרע הנשמה, ועם שלש מלות והמלה יעלה זרע קדש, ולזה בברכת המילה אומרים צוה להציל ידידות קודש, **(נוסח הספרדים ואינו בנוסחתנו)** זי"ן כ"ף רי"ש עם ח' אותיות עולה שכר טוב בעמלו, ודאי מי שזכה לבן שיש לו כל יום ויום שכר לפי שמאכילו, וארז"ל איזהו עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו כשהם קטנים ומוליכן לבית הספר ונותן שכר למלמד, וארז"ל כל המלמד לבנו תורה כאילו למדה לבן בנו עד סוף כל הדורות שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, ואמר רבי יהושע כל המלמד לבנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מסיני שנאמר והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, ומחנכו במצות וקונה לו ספר וטלית ותפלין ומייסרו ומשיאו אשה, א"כ בכל עת יש לו שכר גדול בעוה"ז ובעוה"ב, כי הבנים מצילים האבות בין גדולים בין קטנים. קטנים שנאמר לכן בזאת יכופר עון בית יעקב וזה כל שרי הסיר חטאתו, וכי פרי מסיר חטאתו אלא אלו בניו ובנותיו שמתו כשהם קטנים מכניסים אבותיהם לעוה"ב, וכן הוא אומר ובניהם יראו וישמחו, מלמד שמקרבן הקב"ה אלו אצל אלו, ר' חנינא אומר הרי הוא אומר כי יקרא קן צפור לפניך וגו' וכי מי הם גדולים רחמי הבריות או רחמי מי שאמר והיה העולם, ומה אם הבריות שרחמיהם מועטין נצטוו שאם יקחו הבנים ישלחו האם חפשית הקב"ה שרחמיו מרובים עאכ"ו. ומצאתי כתוב על שאמרו בתעניות יעקב אבינו לא מת שנאמר אל תירא עבדי יעקב וגו' מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, יעקב נוטריקון יקרא עליו קדיש בנו, שאם הוא גדול יקרא עליו קדיש ויזכה לעוה"ב, כמו אותו מעשה של רבי עקיבא, וכן ר"ת "ישמח "על "קרבן "בנו, ומי שהוא מזרע יעקב "יהיה "עניו "קדוש "בדורו, "יהיה "עניו "קשור "בתפלתו. "יחשוב "עולם "קיים "בשבילו, "ישראל "עם "קדוש "באמת, "ישראל "עלו "קודם "במחשבה. "יקובל "על "קרבן "בנו, פירוש בזכות המילה שנאמר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך וגו':