שפתי כהן על התורה, ויקרא כא:א

1אמור אל הכהנים ואמרת וגו'. אמור ואמרת, שנה הלשון ולא אמר דבר ואמרת כמנהגו בכל התורה, לפי שהכהנים הם משונים ומובדלים משאר העם שהם משרתיו של מלך, לזה אין ראוי שיהיה מדבר עמהם כשאר העם, ולזה לא אמר אמור אל בני אהרן הכהנים, אלא אל הכהנים בני וגו', ועוד לפי שהם בני אהרן בני שושבינא דמלכא ראוי שיהיה בהם שנוי הדבר, אמור ואמרת, בלשון רכה, לא כשאר העם שמדבר עמם בלשון דבור בלשון קושי, מפני אימת המלכות:

2לנפש לא יטמא. אמר להם אע"פ שאני מצוה אתכם על הטומאה אבל הצדיק שיש בו נפש אחר מיתתו אין בו טומאה, לפי שהצדיקים במיתתם הם חיים ובהם חיות כמו מעשה דאחאי בר יאשיה שהיה מדבר עם רב נחמן אחר כמה שנים שהיה קבור, כדאיתא במסכת שבת במעשה דהנהו קפולאי, וכן כמה צדיקים כמו ר' אלעזר בר רבי שמעון שאחר שמת היו באין אצלו לדין ואומר פלוני זכאי ופלוני חייב, ורבינו הקדוש שהיה בא לביתו כל ליל שבת ומקדש לאנשי ביתו, א"כ הצדיקים הם חיים במותם, לזה אמר המשנה מותר המת שגבו לקברו והותיר בונין לו בית נפש על קברו, אבל הרשעים בחייהם הם מתים, לפי שפרח מהם הנפש שהיא חלק אלוה והוא הצלם שנאמר אך בצלם יתהלך איש. כ"ש במיתתן, א"כ לנפש שיש לו נפש ששוכנת עמו בקבר לא יטמא, לא יש טומאה, יום שמת רבי הכריזו בטלה כהונה, ויובן זה ממה שלא אמר לא יטמא לנפש, ולזה לא אמר לא יטמאו בלשון רבים שלפי פירוש זה יטמא חוזר לנפש, לומר שאין בה טומאה לא לכהנים. לא יטמא בעמיו, הוא הגוף שהוא עמו והוא עמה:

3במדרש אמור ואמרת שתי אמירות הללו למה, אלא באמירה ראשונה א"ל לנפש לא יטמא, ובשניה א"ל אם בא מת מצוה על ידך הטמא לו, לפי שבעוה"ז אתם מטמאים למת מצוה אבל לעתיד לבא אין אתם מטמאין כל עיקר, שאין מיתה לעתיד לבא שנאמר בלע המות לנצח, זהו אומרו אמור אל הכהנים שנאמר ואתם כהני ה' תקראו, וכן הוא אומר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, תהיו לעתיד משמע, לנפש לא יטמא, פירוש לנפש כמו שבת וינפש, שתרגם נח, כלומר לעתיד לבא שינוח העולם מהמיתה, לא יטמא והטומאה לא נזכרה בפירוש, אלא מכללא שאמר כי אם לשארו, שהעיקר הוא לעתיד. לא נזכר טומאה בפירוש, אלא אצל אחות שאמר לאחותו לה יטמא, שהוא נגד ישראל שהם בגלות שנקראו אחות, שנאמר אחותי רעיתי, הבתולה, שלא עבדו ע"ז מעולם, הקרובה הם ישראל שנאמר לבני ישראל עם קרובו, לה יטמא שהוא עמהם בגלות שנאמר השוכן אתם בתוך טומאותם, וח"ו שנוגע בו שום טומאה, כי הוא אש שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה, ואין אש מקבלת טומאה, לזה אמר לא יטמא בעל שהוא הקב"ה, בעמיו שהם ישראל, להחלו שח"ו נוגע בו שום טומאה כלל, כי אם לשארו, זה שיש לו השארות בקבר שהם העצמות שהן נשארין לקום לתחיית המתים והנפש אינה אדוקה בו אבל הוא שוכנת בקבר. הקרוב אליו, מטמא לאמו ולאביו שהוא מהם, ולבנו ולבתו שהם ממנו, וכן ולאחיו ולאחותו אשר לא היתה לאיש, שהיא קרובה אליו, שיש לו עדיין בה קורבה שהיא כמו חלק ממנו, יטמא כדי שיראה חלק מחלקו מת ויהיה נכנע ועניו ושפל ועובד ה' ביראה ובמורא, לא תזוח דעתו עליו, לפי שהוא מובדל משאר העם, ואילו היה מטמא לאחרים שאינם קרובים לא היה נכנע כל כך כמו מהקרובים, שהם אבר מאיבריו וחלק ממנו, אבל כהן גדול אינו צריך לפי שהוא עומד תמיד בבית המקדש ויש לו מורא, שנאמר ומן המקדש לא יצא, לא כן כהן הדיוט שאינו נכנס לעבוד עד בוא חליפתו, שהוא עת משמרתו. וכן הנזיר לפי שנזר אלהיו על ראשו, יש לו מי שיזהירנו ואין צריך אחר שיזכירנו, זהו ומורה לא יעלה על ראשו, שאמר לאשת מנוח, כלומר שיורנו ויזכירנו על מוראו של הקב"ה, אין צריך, לא יעלה לא יבא לו יותר עלוי יותר מראשו, ששער ראשו תמיד כשרואה קווצותיו תלתלים ואינו יכול לא לגלח ולא לחוף ולא לסרוק במסרק שמא יסיר השער, אין לך מורא יותר מזה:

4לא יטמא בעל בעמיו. חזר לומר הסבה שאין לצדיק טומאה, לפי שמיתתו היתה על ידי בעליו שהוא הקב"ה, שאם היה ע"י מה"מ היה מחללו ועושהו כמו חלל בסכין פגומה, וכן ארז"ל יחיו מתיך אלו הצדיקים שמתים על ידי הקב"ה, נבלתי יקומון אלו שמתים ע"י מה"מ, א"כ לא יטמא לאיזו טומאה כשהבעל שהוא הנפש בעמיו שהוא הגוף, ולזה לא אמר לא יטמאו בלשון רבים, שאין חוזר הטומאה לכהנים אלא לצדיק, שהוא בעל כלומר אדון:

5עוד אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם, פירוש תאמר אליהם שיביטו לעיקרם ושרשם וגזעם, אהרן קדוש ה' אוהב שלום ורודף שלום וידמו אליו ולא יכזבו שרשם, לנפש לא יטמא, א"ל ברמז שבניו ימותו ולא יטמא להם. ואע"פ שהם שנים אינם אלא נפש אחת כמ"ש בזוהר שהם תרי פלגי דלא אתנסיבו, ועל זה אמר הכהנים בני אהרן ולא אמר בני אהרן הכהנים לסמוך אהרן ללא יטמא על בניו, ולזה אמר בלשון יחיד ולא אמר יטמאו. אח"כ פירש ואמר ועל כל נפשות מת לא יבא מת אחד הם אע"פ שהן שנים אינם אלא נפש אחת נפש כתיב, כי אם לשארו, כאן רמז לו על שאר הבנים שהם אלעזר ואיתמר שיש להם השארות בעולם, וכן אמר ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו, ולא אמר ולבנו ולבתו כמו שאמר למעלה, לרמוז למ"ש:

6לא יקרחו קרחה בראשם. הזהירם שלא יעשו שום פגם במדתם ולזה אמר בראשם ולא אמר בראש, וכן לא אמר בראשה לא יקרחו, אלא לא יקרחו קרחה בראשם לרמוז למ"ש:

7וכתב הרב מנחם ריקאנטי ז"ל, שערות האדם רומזות לכחות אלהיות שיש באדם העליון, יש מהם אצילותם ממדת חסד ויש ממדת הדין, ואותם אשר אצילותם ממדת החסד אסור להשחיתן, וזהו סוד לא יקרחו קרחה בראשם, כי היא אזהרה לכהנים הבאים ממדת החסד, אמנם ללוים שהם ממדת הגבורה נאמר והעבירו תער על כל בשרם, להחליש הכחות מהם, וכשתבין זה תדע הטעם שאין הנשים חייבות בהקפת הראש, כי הם דוגמת הלוים, ובלשון זה כתב ה"ר אלעזר בספר הנפש, ששערות הראש יונקים מן המוח כמו המלאכים מן הכבוד. ועתה אביא לך לשון רז"ל בספר הזוהר בטעם מצוה זו, וז"ל תיקונא שתיתאה, נפיק שערא בחד חוטא סחרניה דדיקנא וההוא אקרי חד מחמש פאין ותליא בחסד וברחמים, ולא איבעי לחבלא האי חסד כמה דאתמר, ובגין כך לא תשחית את פאת זקנך, קם ר' ייסא ופתח ואמר וחסדי מאתך לא ימוש וכתיב ובחסד עולם רחמתיך, הני קראי קשו אהדדי ולא קשו, דתנינא אית חסד ואית חסד, אית חסד דלבר ואית חסד דלגו, חסד דלגו הא דאמרן דעתיק דעתיקי, והוא סתים בסטרא דאקרי פאת זקן ולא בעי בר נש לחבלא האי סטרא משום דאית חסד דלגו לגו דעתיק יומין, ובגיני כך בכהן דלתתא לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו, מ"ט דלא לחבלא האי ארחא דהאי חסד עתיקא, וכהן מסטרא דא קא אתי, ותאנא בצניעותא דספרא בכלא אצטריך האי חסד לאתרבאה ולמבני ולא לקטעא ליה ולא אשתיצי מעלמא, והאי חסד חסד דעתיקא ובחסד עולם חסד דאקרי חסד עולם, ואיהו אחרא כדכתיב עולם חסד יבנה. ונרמז עוד באומרו לא תקיפו פאת ראשכם לראש של מעלה, והרמז שלא ישיר הקף וקצבה וגבול לקוצו של יו"ד של השם המיוחד, והעובר על לאו זה ולא שב אמרו קצת מן המקובלים כי סופו להיות שמש לע"ז, בדרך שהלך בו מוליכין אותו ה' יצילנו ברחמיו הרבים אמן ע"כ. א"כ לזה אמר בראשם, לרמוז על מדתו שהוא חסד עליון, והתעורר בג' דברים שאמר ראש וזקן ובשר, וכן אמר קרחה וגלוח ושריטה, והכוונה בראש לחסד דעתיקא, ולזה אמר קרחה כמ"ש דלא לחבלא ארחא דהאי חסד, דהאי חסד אינו נמנע מלהשפיע אלא לחבלא ארחא לבד, אבל חסד עולם שאליו רומז הזקן שנאמר זקן אהרן שיורד וגו', נקרא גלוח שפעמים נמנע מלהוריד שפע, ולזה רמז פאת זקנם לא יגלחו, כלומר ימנעו שהמניעה היא גלוח, וזה יובן מאמרו חסד דלגו דעתיק דעתיקא והוא סתום בסטרא דאקרי פאת זקן, וכן אמר לרבאה ולמבני ולא לקטעא ליה ולאשתיצי מעלמא. ובבשרם לא ישרטו, זה על פגם שעשה בגופו שנקרא בשר שנאמר על בשר אדם לא ייסך וגו', ואפשר ג"כ לומר ובבשרם לא ישרטו, שרמז על חסדי דוד שנקראים בשר בערך מה שלמעלה מהם, ולרמז הג' חסדים ג"פ אלהיהם בפרשת קדושים יהיו לאלהיהם וגו', הכל לרמוז למדתן, ולז"א לאלהיהם ולא לאלהים והבן. וכן אמר כי קדוש הוא לאלהיו, וכן אמר קדוש הוא ולא אמר קדושים הם, מאחר שאמר לא יקרחו היל"ל קדושים הם, ואמר קדוש, לרמוז למדה שהכהנים נאצלים ממנה, שהיא החסד, וע"כ הכפרה היא ע"י הכהן, כי בחסד ואמת יכופר עון: