שפתי כהן על התורה, ויקרא כג:לד

1דבר אל בני ישראל בחמשה עשר יום חג הסכות שבעת ימים לה'. מאי ז' ימים לה', לומר שאינם כמו שבעה ימים של פסח שהן יומין תתאין, כמו שאמר בזוהר, שהן צריכין שמור, וכה"א שמור את חודש האביב ועשית פסח, והעיסה צריכה שמור והמצה פרוסה ובכל יום צריכה בדיקה מז' ימי לבון עד שתטהר ותתיחד עם בעלה שהוא ביום החמשים, ואז אינה צריכה שמור כי אימת בעלה עליה, ולזה היו ב' הלחם מחמץ, אבל שבעה יומין דחו הסכות הן יומין עילאין שהן מחדש הז' שהוא תשרי על סדר תשר"ק מלמעלה למטה אע"פ שנאמר בפסח ז' ימים הם יומין תתאין שהם מחדש האביב על סדר אבג"ד מלמטה למעלה. ובזוהר ז"ל בסוכות תשבו שבעת ימים, דא רזא דמהימנותא האי קרא על עלמא עילאה אתאמר, והכי תנינא כד אתברי עלמא אתמר האי קרא כד שרא חכמה עילאה לנפקא מאתר דלא ידיע ולא אתחזי כדין נפיק חד משחתא ובטש וההיא חכמה עילאה נציץ ואתפשט לכל סטרין ברזין דמשכנא עילאה, וההוא משכנא עילאה אפיק שית סטרין וכדין ההוא נציצו דמשחא נהיר לכלא, ואמר בסכות תשבו שבעת ימים ע"כ. זהו בחמשה עשר לחדש דאיהו יו"ד ה"א אבא ואמא, ואע"פ שבפסח נאמר בחמשה עשר, שם נאמר בחודש הזה שהוא חודש ניסן שנאמר בו החדש הזה לכם, לכם דייקא, ולפי שאינם צריכין שמור יוצאין מן הבית לסוכה בלי פחד, לא כן בפסח שם נאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו, אבל כאן בסכות תשבו כי הם ימי שמחה לכל, כי לזה מקריבים ע' פרים וסימן והנחה למדינות עשה, א"כ שבעת ימים לה' דייקא, ואמר חג הסכת חסר, אמר בזוהר מאן סכת חסר ו' דא משכנא תתאה דאיהו כעששיתא לאחזאה לכל נהורין, וכדין אמר בסכת תשבו שבעת ימים מעלמא עילאה לתתאה דכולהו קיימי בקיומא לאנהרא להאי סכת, ומאן איהי דא סכת דוד הנופלת סכת שלום, ולפי שחסר ו' יש מקצת מקובלים שנוטלים לולב בסכה שהוא סוד ו' שהוא עץ החיים לולב בגימ' חיים, א"כ הוא חג לשבעה ימים עליונים, שבאים לדור בסוכה ולהשלימה. ובזה יתישב לך המקראות, שפסוק אחד אומר בט"ו לחדש חג הסכות ז' ימים, ואח"כ אמר אך בט"ו לחודש השביעי תחוגו את חג ה' ז' ימים. וכבר צוה עליו למה חזר, אלא קודם רמז לימים עליונים שיבאו להשלים, ואח"כ צווי לישראל שאמר תחגו את חג ה' ז' ימים, ולקחתם לכם וגו', כלו' קחו עצמכם קנו עצמכם, יובן זה ממה שארז"ל אתרוג דומה ללב לולב דומה לשדרה הדס דומה לעינים ערבה לשפתים, לזה אמר ולקחתם לכם בלקיחת הד' מינים אלו קחו ג"כ עצמכם, לזה ולקחתם בוא"ו ב' לקיחות, בלקיחת האתרוג תכוונו ג"כ לקיחת הלב שהוא האבר הגדול, לזה הקדימו לטהר המחשבות ולשעבד לעבודתו ית', כי שאר האיברים הם ענף מהלב ובטהרת חלב יטהרו שאר האיברים, ולזה התחיל בו, וקראו פרי הדר שהוא הדור כל האיברים, וראיה לזה מר' אלעזר בן ערך שנאמר עליו רבו רבן יוחנן בן זכאי אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ור' אלעזר בן הורקנוס עמהם ור' אלעזר בן ערך בכף שניה מכריע את כולם וכשאמר להם איזו היא דרך טובה שיבור לו האדם וכל אחד אמר דבר אחד ורבי אלעזר בן ערך אמר לב טוב, ואמר רבו רואה אני את דברי רבי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם, וכן אמר להם צאו וראו דרך רעה שיתרחק ממנה האדם וכל אחד אמר וכו', ורבי אלעזר אמר לב רע, ואמר רבן יוחנן רואה אני את דברי ר"א ב"ע שבכלל דבריו דבריכה, הרי שעיקר הכל הוא הלב והוא הדור כל הגוף, ונקרא פרי עץ שהאדם נקרא עץ השדה, ובלקיחת הלולב יכוין בלקיחתו שהוא נגד השדרה לכוף קומתו ולא יהלך בקומה זקופה, וארז"ל כל המהלך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה, כי, היא ענף הגאוה שהיא המדה המגונה שבכל המדות, עד שארז"ל על פסוק גבה עינים אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם אחד שנאמר אותו לא אוכל, לזה אמר כפת תמרים כפת כתיב שילך כפוף בהכנעה ובשפלות. וענף עץ עבות הוא ההדס שהוא נגד העינים, יכוון בלקיחתו להעלים פניו מהביט ולראות ברע, וכן אמר דוד העבר עיני מראות שוא, כי מראות העינים יבא לידי הרהור הלב והעינים והלב הם תרי סרסורי עבירה, ולזה הזהירה תורה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם שמהם יבא לידי זנות, וכה"א עיני עוללה לנפשי שהוא הגוף, מכל בנות עירי שאר איברים. ובלקיחת הערבה יכוין שהיא כנגד השפתים, יכוין לשמור פיו ולשונו מלדבר שום דבר נבלה, כי המנבל פיו נופל לגיהנם, שנאמר שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפול בה, ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, ואומר מות וחיים ביד לשון, וארז"ל לא נברא הדבור אלא לד"ת שנאמר לדבר בם, ועונש המנבל פיו אמר בזוהר פרשת פקודי (דף רמ"ט) בהיכלא דא דאיהו היכל נוגה באמצעיתא אית אתרא לעילא בד' פתחין לד' סטרי עלמא, עשר ממנן לכל פתחא ופתחא, אלין ארבעין קיימי ואנזיפו ומנדין לכל אינון דאפיקו מפומייהו מלה דלא אצטריכא ומטנפי פומייהו, ואילין מנדין לון וקיימין מ' יומין דלא אשתמע צלותהון ולא עיילין לפרגודא וקיימין נזיפין לבר ע"כ. א"כ ולקחתם לטהר איבריכם, כי המצות הם רמ"ח נגד האיברים, ובלקיחת ד מינים אלו יטהרו ד' איברים הראשיים שהם הלב והשדרה והפה והעינים:

2ובמדרש ולקחתם לכם ר' אבא בר כהנא פתח קחו מוסרי ואל כסף, משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה במצרים כתיב ולקחתם אגודת אזוב בכמה הוות סימון דידיה בד' מנין (פירוש בארבע פרוטות) היא שעמדה להם בבזת הים ובבזת מצרים ובבזת סיחון ועוג ובבזת ל"א מלכים לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכמה מצות יש בה עאכ"ו, לכך משה מזהיר את ישראל ואומר ולקחתם לכם ע"כ. א"כ ולקחתם לכם לומר שהשכר הוא לכם מה שאין כן בכסף וזהב שנאמר עליו ינבור ולא ידע מי אוספם ועזבו לאחרים חילם, אמנם במצות השכר הוא לכם, לזה אמר קחו מוסרי ואל כסף.. עוד ולקחתם לכם פרי וגו'. לומר ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, לזה אמר ולקחתם לכם פרי, מה שאתם לוקחים בזה העולם הוא פרי המצות אבל הקרן הוא לעוה"ב, כי א"א ליקח שכרם בעוה"ז, זהו פרי עץ כמו שהעץ עומד ומוציא פרי בכל שנה ושנה כן המצוה עומדת לעד ועושה פירות ופירי פירות, וזה שרמז וז"ל פרי עץ הדר הדר באילן משנה לשנה, ולקחתם לכם בגימ' לקח מצות, לומר שבשכר מצוה אחת יזכה ליקח מצות הרבה כי שכר מצוה מצוה, וסימן חכם לב יקח מצות, לולב בגימ' חכ"ם, לב היינו אתרוג, אם כן בלקיחת הלולב עם מיניו ואתרוג יקח מצות הרבה, וכל מצוה ומצוה היא נותנת חיים לאותו אבר שהוא נגדה, כי המצות הם רמ"ח נגד האיברים, והם המלבושים שעולה בהם ליראות לפני הקב"ה, וסימן באור פני מלך חיי"ם:

3ובזהר פרשת פקודי ז"ל, בזמנא דבר נש עביד פקודין דאורייתא בהאי עלמא כגוונא דאיהו משתדל גרמיה הכי אתעביד ליה בהאי היכלא לעילא מלבושא לאתלבש ביה בההוא עלמא וכד נשמתא סלקא ההוא ממנא נטיל ההוא מלבושא דילה ואזיל עמה עד דימטא לנהר דינור די נשמתא אצטריכא לאסתחיא ולאתלבשא תמן והאי ממנא נטיל להאי נשמתא ואלביש לה לההוא לבושא ואתתקנת ביה וסלקא לקרבנא על ידה דמיכאל כהנא לקיימא תדיר קמי עתיק יומין. זכאה חולקא דהאי נשמתא דקימא וזכאה להאי, ובפרשת ויקהל אמר שיש שני מיני מלבושין, אחד ממעשה המצות ואחד מכוונת המצות שהוא יותר מכובד, ז"ל זכאה חולקיה מאן דזכי להני לבושין דקאמרן דמתלבשן בהו צדיקיא בגנתא דעדן אילין מעובדין טבין דעביד בר נש בעלמא בפקודי דאורייתא ובאילין קיימא נשמתא בגנתא דעדן ואתלבשא בהני לבושין יקירין כד סלקא נשמתא בההוא פתחא דרקיעא לעילא אזדמן לה לבושין אחרינין יקירין עילאין דאינון מרעותא וכוונה דלבא באורייתא ובצלותא כד סלקא מתעטרא מההוא עטורא מאן דמתעטרא ואשתאר חולקיה לההוא בר נש ואתעביד מיניה לבושין דנהורא לאתלבשא בהו נשמתא לסלקא לעילא, ואע"ג דאוקמוה דאינון לבושין בעובדין תליין, אלין לא תליין אלא ברעותא דרוחא כמא דאתמר לקיימא גו מלאכין רוחין קדישין ודא איהו ברירו דמלה, ובוצינא קדישא אולי הכי מאליהו לבושין דלתתא בגנתא דארעא בעובדין לבושין דלעילא ברעותא וכוונא דלבא ע"כ ואם היה עושה המצות על דעת מצות אנשים מלומדה ישאר ערום ולא יעלה, כי מלבוש המעשה הוא חומרי בערך מלבוש המחשבה שהוא שכלי כמו המחשבה שהיא שכלית, ואם עושה מצות נגד בני אדם כן מלבושו נגד בני אדם שהן תכריכין שהוייתם מן החומר. ואחר שעבר יום כפור צוה הקב"ה לקחת אלו המינין לומר שאנו אדוקין בו, שהאתרוג רומז ליו"ד, הדס וערבה הם ב ההי"ן, לולב היינו ו', ולזה ארז"ל לולב זה הקב"ה כו', אתרוג זה הקב"ה, הדס זה הקב"ה, ערבה זה הקב"ה, וכתיב פרי עץ הדר כפות תמרים, ס"ת יצר ת"ם, שאין אנו מפחדין מהיצר שהוא המקטרג אחר שעבר יוה"כ ונתכפרו עונותיהם הקטיגור נעשה סניגור, ואין פחד, ואנו יוצאים לחוץ לדור בסוכה ואומרים לו גירא בעינא דשטנא, למה יצר תם, יצר מ"ת, יצר תם בגימ' תש"ם, שמשתומם מרבוי המצות של חודש השביעי שהוא שבע ממצות ומשתומם ומסתתמים טענותיו, פרי עץ הדר כפת תמרים, ר"ת גימ' הרשע, ולקחתם לכם הרשע שיהיה כפות וכפוף לכם, למחמרכם, ואמר כפות ולא אמר וכפות בוא"ו כמו שאמר וענף עץ עבות וערבי נחל, לרמוז לקבלת רז"ל שהאתרוג לא יהא נאגד עם הג' מינים אלא היה לבדו. ובסדר אגידת הלולב מצאתי כתוב מקבלה אשכנזית בזה הלשון, אוגד שני בדי הדס מימין הלולב ופני הלולב כלפי פניו, ובדי הדס עם ב' בדי ערבה משמאל הלולב, וסימן והוא עומד בין ההדסים, והערבה צריך שיהא קנה שלה אדום, ולזה היה בשמאל הלולב, פני הלולב גוון לבן, וההדס גוון ירוק, והערבה אדום, כמראה הקשת, והאתרוג כלהו גוונים איתנהו ביה עליו נאמר וראיתיה לזכור ברית עולם, והאדום שמכסה פני הלבן הוא שנאמר הענן יכסנו ומראה אש, והג' גוונים הם בלולב, וסדר נטילתו פנים נגד פנים, כי אחר כפור פני המן חפו, ואנו עם ה' בפנים מאירים, ולוקחים ס"ט בדי הדם שוטה כמנין הדם, אורך כל בד טפח, ועושין הכל אגודה אחת, והג' בדים העבות אורך כל אחד מהם ג' טפחים שהם ע"ב בדים ובהן ע"ח טפחים, כמנין היה והוה ויהיה, והכל ליחודו יתברך, ע"כ מצאתי. וסדר הנענועים כסבוב המזבח דתנן עלה לכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית, כי כל פינות שאתה פונה יהיה לימין שהוא אברהם שהוא חסד. לולב עם ד' מינים בגימ' חסד, והוא יום ראשון, לזה ולקחתם לכם ביום הראשון, הראשון הידוע שהוא מן הז' יומין והוא הדר באילן כי הוא דירתו בכל האילן, הנצח הוא ענף החסד, וההוד הוא ענף הגבורה, והגבורה כפותה תחת ידו בסוד ויעקד את יצחק בנו, והת"ת היסוד כלול בה מדת החסד, והמלכות היא מדת הדין הרפה, שבא לה הרפיון מן החסד. עוד הדר באילן משנה לשנה. אילן גימ' א"ץ שהוא חבור ב' שמות, זהו משנה לשנה שהוא משפיע לבן ולבת היינו משנה לשנה, וכה"א וחסד ה' מעולם ועד עולם והבן כי כל דבריהם ברמז לזה צריך ליקח ממנו רשות תחילה, א"כ מזרחית שבזכות יעקב ניצול אברהם שנאמר. כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, ואח"כ צפונית דהיינו יצחק, ואח"כ מערבית שהיא כ"י שבה מתערבות כל המדות, דרומית הוא יעקב שהוא דר רום. וברעיא מהימנא פרשת פנחס (דף רנ"ה) ז"ל, לולב דא צדיק דדמי לחוט השדרה דבה ח"י חוליין לקבל ח"י נענועין דלולב, ואינון לקבל ח"י ברכאן דצלותא, לקבל ח"י אזכרות של מזמור הבו לה' בני אלים, לקבל ח"י אזכרות דק"ש, ונענוע לשית סטרין בחושבן ו', תלת נענועין בכל סטרא אינון ח"י, לולב בימין כליל ו' מינין לולב וג' בדי הדס וב' בדי ערבה ג' הדסים חסד וגבורה ותפארת, ודמיין לג' גווני עינא, ב' ערבות נצח והוד ודמיין לתרין שפוון, לולב דמי לשדרה קיים דכל גרמין, ועליה אמר דוד כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, אתרוג מלכות דומה ללבא מניה הרהורין ונענועין דהלל אינון משותפין לנענועין דנטילה דלולב דאינון ח"י באנא וח"י בהודו תחילה וסוף ח"י דנטילת לולב הרי ע"ב, ובגין דא לולב בחושבן ח"ס וד' מינין דלולב הא חסד, דרועא ימינא, ובגין דא תקינו לולב בימין לשמאלא לב, ובגין דא אתרוג בשמאלא כמא דאוקמוה לולב בימין אתרוג בשמאל, לקבל זכור שמור ומאן נטיל תרווייהו עמודא דאמצעיתא ע"כ:

4והרב רבינו בחיי ז"ל כתב טעם נאות ראיתי לכתבו, ז"ל נראה לי לומר בד' מינים אלו, כי האתרוג והלולב הם רמז לשכר העוה"ז והעוה"ב, וההדס והערבה הם רמז לדרכי התשובה והם הצער וההכנעה, פרי עץ הדר ירמוז לשכר העוה"ז, לפי שיש מצות שאדם אוכל עליהם פירות משנה לשנה, כשם שאתרוג דר באילן משנה לשנה, כפות תמרים ירמוז לשכר העוה"ב כשם שהלולב גדול כך שכר עוה"ב גדול, וכשם שהלולב העלין זו למעלה מזו כך מדרגות של עוה"ב זו למעלה מזו, וכשם שהלולב אין פריו אלא לסוף שבעים שנה כך שכר עוה"ב אינו אלא בסוף ימיו של אדם שכתוב בו ימי שנותינו בהם שבעים שנה, הדם יש בו מרירות וריח טוב, ירמוז על הצער שהוא מדרכי התשובה והוא שיצער אדם עצמו ויסגף גופו בתעניות ובמלקיות ובגדרים רבים כפי מה שחטא ויצטער כפי מה שנהנה, ועם זה יעלה ריחו לשמים ערבה רמז להכנעה ושפלות, ולכך אינה גדילה על ההרים אלא על המים בנחל במקום נמוך ושפל, כדי שיכניע לבו וישפיל עצמו ויתכפר לו. ולפי דרך זה נאה ליטול לולב עם ההדס וערבה ביד ימין כדי לרמוז על השכר הגדול שכר העולם המעותד לו בסוף עם הצער וההכנעה, והאתרוג שהוא רמז לשכר עוה"ז נאה ליטלו בשמאל, שכן עוה"ב נמשל לימין והעוה"ז לשמאל, כמו שכתוב אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, דרשו ז"ל למימינים בה אורך ימים למשמאילין בה עושר וכבוד, וביאור למימינים בה למי שהלך במצות לצד ימין ומכוין בהם לשכר העוה"ב, למשמאילים בה למי שהלך בהם לצד שמאל ומכוון בהם לשכר העוה"ז, לזה נתן אורך ימים, ולזה נתן עושר וכבוד ע"כ: