שפתי כהן על התורה, ויקרא כה:א

1וידבר ה' אל משה וגו'. מה היה הדבור, בהר סיני הוא הדבור, לפי שבפרשה זו מודיע מה שיהיה להם לישראל אם ישמרו השבתות שמצוה גוררת מצוה שבשמירת שבת בראשית יזכו לשבת עליון, וזהו אומרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, הארץ היא ארץ החיים הוא עוה"ב עולם שכולו שבת, וזהו אומרו למשה כל המעלה שזוכין לה ישראל היא בהר סיני, בשביל עמידתם בהר סיני, לאמר לשון מעלה ורוממות, כמו וה' האמירך, ומונה והולך סדר המעלות שזכו בה מעלה אחר מעלה, כמו מדרגות הסולם שעולין בה מדרגה אחר מדרגה, סיני בגימ' סלם, לומר שעלויין של ישראל היתה בשביל קבלת התורה, זהו בהר סיני לאמר, מסיני בא להם האימור והשררה, וגם רמז להם שאין להם דרך בלמוד התורה אלא ע"י שפלות שישפילו עצמן שהתורה נמשלה למים שאינם הולכים לעולם אלא למקום השפל, וילמדו מהר סיני לפי שהשפיל עצמו זכה שנעשה הדום לרגליו של הקדוש ב"ה כביכול שנאמר וירד ה' על הר סיני, ההר שחמד אלהים לשבתו ופסל שאר הרים, כמו שארז"ל על פסוק למה תרצדון הרים גבנונים, שכולכם בעלי מומין, כד"א או גבן או דק, א"כ ילמדו ישראל מהר סיני ובזה יזכו לעלות במעלות הסולם, זהו כי תבאו אל הארץ א"י ושבתה הארץ היא ארץ העליונה שהיא כ"י, שבת לה' הוא שבת של עוה"ב, א"כ משמרו שבת זוכה לש' ב"ת שהיא כ"י שהיא בת ש' שלשה אבות, ומשם שבת לה' שהוא עולם שכולו שבת, ואיך יזכה לזה, שש שנים שימות שנותינו שבעים שנה, העשר שנים הראשונים אין בהם לא זריעה ולא קצירה ומכאן ואילך שש שנים תזרע שדך שהם מצות עשה, ושש שנים תזמור כרמך שהם מצות לא תעשה, שמצות עשה הם רמז לזריעה שזורע האדם לחיות עצמו, שע"י רמ"ח מצות עשה מתקן רמ"ח איבריו של אדם, וכן במצות הצדקה שהיא מצוה גדולה נאמר בה זריעה שנאמר זרעו לכם לצדקה, כמו שהזריעה שהיא כתקון וכהוגן היא באה לידי קצירה כן כשעושה המצוה לשמה באה לידי קצירה שאוכל פירות בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, היא ארץ החיים ומצות לא תעשה הם רמז לזמירה, שהזומר הוא כורת השריגים שאין להם צורך וכורת הקוצים שבצדם שלא יינקו ממקום שיונק האילן, וגם כדי שלא יזיקנו, כן צריך האדם לגדור עצמו במצות לא תעשה, כי בעברו על אחת מהם קונה לו קטיגור והוא קוץ מכאיב לו, וגם יגדור עצמו במותר לו, כמו שכורתין השריגין של הגפן, וירחיק עצמו מן המותרות, ובזה יתעלה שיפשוט החומר ויתלבש במלבוש רוחני, כמו הגפן שבהכרתת אותם שריגים ואותם זמורות שאינם לצורך אז מתלבשת ועולין בה זמורות אחרים שעושים פרי, ואילו לא כרתו אותם לא היתה עושה פרי, ודמה מצות עשה לשדה שהם האיברים, ומצות לא תעשה לשס"ה גידים שהם כמו שריגים היוצאים מן הגפן, וכן דמה מצות עשה לשדה כמו שהשדה צריך לעבדה תמיד לחורשה פעמים שלש ולגדור ולעדור ולעקור ממנה כל הקוצים ולזרעה, כן האדם צריך שלעולם בכל יום ויום יעשה מצות, ביומו תתן שכרו. ובזה יגביר יצה"ט על יצה"ר שנאמר מלך לשדה נעבד, פירוש הוא מלך כשהשדה הוא נעבד, תרגום עשה עבד, פירוש כשעושה המצות שהם העבודה, אבל אם אינו עושה המצוה הוא עבד, כי הוא אסיר הגוף אסיר תאותיו ואז מגביר יצה"ר על יצה"ט, תחת עבד כי ימלוך. ואספת את תבואתה, בא לומר שבזמן שאין בהמ"ק קיים שאין מצות קרבנות ומצות טומאה וטהרה ומצות תכלת, וכן הרבה מצות בטילות, לזה אמר ואספת את תבואתה מה שבא לידך, כי מלת תבואתה מלה מרכבת, תבא אתה, כלומר מה שבא לידך, לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליפטר הימנה, ובשנה השביעית שהיא משבעים ואילך שנת שבתון יהיה לארץ, כלו' אז יהיה הגוף שנברא מן הארץ יהיה בטל, אינו יכול לא לזרוע ולא לזמור אלא יושב ועובד ה', זהו שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. ועוד טעם במצוה זו שהיא מצות שמטה כדי לחזק לבן של ישראל באמונתו יתברך ובמדת הבטחון, שלא יחשוב כי עולם כמנהגו נוהג לזרוע ולקצור ולזמור ולבצור וישקוד בעסקי העולם ויכלה ימיו בהבל, בחשבו שהעולם הוא נוהג מבלי השגחתו יתברך ח"ו, לזה באה מצוה זו שלא לחרוש ולא לזרוע בשנה הזאת אפילו הספיח, כדי שידע שהכל ביכלתו ית' ובהשגחתו, שהרי בשנה השביעית אין בה לא זריעה ולא קצירה, ויש בה כדי לאכול ולשבוע והותר, שנאמר וצויתי את ברכתי ועשת את התבואה לג' שנים, ואז ישקוט וינוח מעסקי העולם וישיב אל לבו בדעת ובתבונה לומר שהכל מאתו ובהשגחתו ית', וישוב לעבודתו, כמו השבת שנתן לשבות בו מעסקי העולם ולעסוק בתורה, כמו שאמר דוד ע"ה כל היום היא שיחתי, רמז על יום שבת, ולזה לא אמר כל יום אלא כל היום בה' הידיעה, וכן בשנה השביעית כשימצא עצמו בטל מעסקי העולם ישוב לעסק התורה, זהו ושבתה הארץ שבת לה', שיעשנה כמו השבת שכולו לה', ואמר ג"כ שבת שבתון יהיה לארץ, כלומר מלבד השבתות של שנה השביעית היא ג"כ שבת, נמצאת שהיא ככולה שבתות. ושבתה הארץ שבת, עם ש' של ושבתה ר"ת בגי' תורה, לומר ששנה השביעית נתנה לעסק התורה. וכתב הרב מנחם רקאנטי ז"ל בשם הרב הגדול בקצור דבריו, כי הימים של ימי בראשית, שאמר כי ששת ימים עשה ה' וגו', הם רמז לימות עולם שהם שיתא אלפי שני ויום השביעי שבת לה' ליום שכולו שבת, והשנית שאמר שש שנים ירמוז לאשר יהיה בבריאה כל ימי עולם, ועל כן החמירה תורה בשמיטה יותר מכל שאר חייבי לאוין וחייב גלות עליה, כמו שהחמיר בעריות שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה, וכן שנינו גלות באה לעולם על שמיטת הארץ וכו', שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעוה"ב, וכן החמיר הנביא וגזר על שלוח עבדים בשנה השביעית שנאמר אנכי כרתי ברית את אבותיכם וגו' כי גם בעבד שביעית ויובל, והיובל ידוע עוד מבראשית עד ויכלו, כי ישובו ביובל הכל איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, והוא ז"ל האריך, ומה שהבנתי מתוך דבריו שיש ג' שבתות, שבת בראשית שהם שיתא אלפי שני וחד חרוב, רמז על אלף הששי שאח"כ תהיה הפעולה ע"י י"ה שהם חכמה ובינה שהם רמז לשנים, ואולי לזה רמז שש שנים תזרע שדך, רמז על זה ההקף שהוא בנוי ומתוקן על שיתא אלפי שני, ושש שנים תזמור כרמך הם רמז לשמיטין שיהיה הקפן על שיתא אלפי שמיטות, ואספת את תבואתה, תבואת ה', שאחר שיתא אלפי שמיטות יהיו בני העוה"ב, שתפעול הבינה שהם חמשים אלף יובלות שכולם מנוחה, וזה רמוז את ספיח קצירך לא תקצור, שהספיח הוא מה שמוציאה הארץ בלי זריעה, רמז על ההקף של שיתא אלפי שמטות שהוא אחר שיתא אלפי שני, ואח"כ והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, רמז על הקפו של יובל שהוא חמשים אלף שנה, זהו לכם לאכלה, שיחזרו הנשמות לשרשם ויתענגו בתענוג שאין לו קץ ותכלית, לזה מנה כאן שבע, שאמר לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך ולבהמתך ולחיה, הרי שבעה, לומר שכולם יתבלעו זו בזו עד שיתבלעו בסבה ראשונה, והבן בז' דברים שאמר כאן, והראשונה היא ל"ך והיא נ', והאחרונה היא לחיה אשר בארצך, שהיא מסבה ראשונה שהיא הבינה עד סבה אחרונה שהיא ויהי האד"ם, שהוא בגימ' חמשים, לנפש חיה, שמדרגה אחרונה היא נפש, בסוד נשמה רוח נפש, ואז מה שהוא מלמעלה למטה ישוב לעלות מלמטה למעלה ויתבלע הכל בבינה, זהו לך לאכלה, וכן סיים תהיה כל תבואתה לאכול לאכל גימ' כסא, ויובן זה ממאמר שארז"ל שאל רבי שמעון התימני את רבי זירא **(עי' בסה"ד שנדחק לתרץ:)** שמעתי עליך שאתה בקי בחדרי התורה ושאלה אחת אני שואל אותך, אמר לו כמה שני חיי עולם, אמר לו ששת אלפים, אמר ליה מנא לך אמר ליה מפי האותיות, א"ב ג"ד ה"ו ז"ח ט"י הרי לך חמשים וחמש, כ"ל מ"ן ס"ע פ"ץ ק"ר ש"ת, הרי אלף ות"ק חסר חמשה, חזור לך לאותיות הפשוטות מנצפ"ך הרי ג' אלפים ות"ק, נמצא חשבון כל האותיות ה' אלפים חסר ה', חזור לאל"ף שהוא ראש האותיות עדיין חסרים ה', אל כיון דכתיב כי ביה ה' צור עולמים, וכתיב בהבראם בה' בראם, הרי ששה אלפים שנה, והז' שבת, יום הדין הגדול, וכן תיבות בראשית שש בפסוק של בראשית חוץ מן השם, ומלת בראשית שש אותיות, ויש בפסוק ששה אלפי"ן כנגד אלפי שני, ונשתתף שמו של הקב"ה להשלים עמידת עולמו ו' אלפים שנה שיעמוד העולם, והשם השביעי הוא כנגד יום הדין, שיהא הקב"ה דן את העולם ויעמוד אלף שנה חרב וכו'. אמר לו הרי מן האותיות שמא יש לך ממקום אחר, אמר לו הן משמות ז' רקיעים ושמות ז' ארצות שהם נכנסים בחשבון זה, שמים רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות, חשוב לך אותיות של ז' ארצות, ארץ ארקא גיא יבשה חרבה תבל חלד, וחשבון הכולל שבעה רקיעים ושבע ארצות הם ז' אלפים וע"ו, הוצא מהם ששת אלפים לעולם, ואלף ליום הדין הגדול שהוא שבת, נשתיירו ע"ו, הוסף עליהם ה' משמו שנשתתף עם עולמו שנאמר כי ביה ה' צור עולמים הרי פ"א, ומה טיבן של פ"א אלו מלמד שנשתתף שמו וכסאו של הקב"ה עמהם לקיים העולם, שכן כסא עולה פ"א, ואלמלא כך לא היה העולם מתקיים ע"כ. זהו לאכ"ל שעולה כסא, וכן לאכל במלואו כזה, למ"ד אל"ף כ"ף למ"ד בגימ' ש"ם אח"ד, וכן כסא כ"ף סמ"ך אל"ף גימ' שא"ל, ששם היא השאלה מ"י ברא אלה, ועם יו"ד עולה שם וא', היינו שם אחד, א"כ הרי לאכל הוא רמז על הקף הבינה שהוא נ' אלף שנה, וזהו תהיה לעתיד, כ"ל שהיא הבינה תבואתה לאכל, ואימתי יהיה זה אחר וספרת לך שבע שבתות שנים וגו', שהוא אחר שיעבור ההקף כמ"ש, נמצא שיש ג' הקפים, הקף ימים שהם ששת ימים עשה ה'. שהם שיתא אלפי שני וחד חרוב, וההקף של שנים שהם שש שנים שש אלפי שמטות, והקף של הבינה שהם חמשים אלף יובלות, וסימניך הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, גבר למפרע רב"ג, ראשון שני שלישי, ומה שאמר יפעל אל, הם הנעלם של שם יו"ד ה"י וא"ו ה"י הנעלם א"ל, שהוא אל עליון והבן, א"כ כי ששת ימים עשה ה', ושש שנים תזרע, ויובלות, והכל רמוז במלת בראשית ברא שית כולל במלת שית ששה ימים ושש שנים, וכן הפסוק יש בו שש תיבות מלבד השם, בראשית שיתא בר, שהיובל הגדול הוא חמשים אלף ומתבלעים בשש, זהו יום הששי ויכלו, שהבנין הוא על ששה, וכן יש ו' אלפי"ן בפסוק בראשית, א"כ שיתא בר, פירוש ששה אלפים רב, פירוש המנין הגדול שהם חמשים אלף יובלות, מלבד הששה, וכן הבנין נעשה ע"י ו' שהוא קו המדה שנתפשט כו', וכבר ידעת כי הוי"ה במדידה עולה ק"ו כזה, מא' עד י' ה"ן, מא' עד ה' מ"ו מא' עד ו' כ"א, מא' עד ה' ט"ו, צרף הכל עולה ק"ו, ובסוף הכל נקמצת ונגמרת ונעשית נקודה, ושם נבלע הכל. וכן מצאתי כתוב בספר התמונות שמתבלעים כל ישראל בשבעים זקנים, וז' זקנים בי"ב בני יעקב, ובני יעקב מתבלעים באביהם ע"כ. נקודה במ"ק כ"א, שהוא אהיה, ואהיה במ"ק י"ב, וי"ב עם אביהם י"ג, היינו אחד, חזר הכל לאחד ב"ה, ברוך במספר קטן י"ב ועם המלה י"ג, היינו אחד, הוא בגימ' י"ב ועם המלה י"ג, שמו במספר קטן י"ג, זהו ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, וכן בראשית במספר קטן י"ג גימ' אחד, מגיד מראשית אחרית. ועל מה שאמר ספר התמונות שבני יעקב מתבלעים ביעקב, מצאתי כתוב יעקב נוטריקון קבע י', ר"ל קבע העשר, בסוד הסולם שעולים ויורדים בו, א"כ הוא קבע הסלם, ואם תסיר ע' מיעקב ישאר יב"ק, שהוא סוד הסולם, שכן ע' בגימ' סוד, א"כ יעקב הוא סוד יב"ק שהוא אדנ"י הוי"ה אהי"ה גימטריא יב"ק, והיה בקי בהם ובשמותיהם, א"כ קבע הסולם, סלם במספר קטן אחד, וא"ו בגימ' אחד, וקו במספר קטן ז', הם ז' אבני הבנין, וכן שבע במספר קטן י"ב, והשלש נחשבים כאחת הרי הכל אחד. נחזור לעניננו כי פעולת היובל הוא פעולת השנים, שהם ששים אלף שמיטות, ועתה הם פעולות הימים שהם שית אלפי שני וקצת ראיה מהזוהר ז"ל, וקדשתם את שנת החמשים שנה תאנא אמר רבי שמעון ההוא יובלא אפיק לון לישראל ממצרים ואי תימא יובלא ממש אלא מסטרא דיובלא הוה ע"כ. הרי אמר דלא מיובלא ממש לפי שפעולתו אינו בימים אלא מסטרא שמנין חמשים רומז לו, וסיים הפרשה בשנת היובל הזאת תשבו כתיב, ששם יהיה להם מנוחה, כמו בשובה ונחת תושעון וגו', איש אל אחוזתו, ששם יתבלעו כמ"ש, וזהו יובל היא כי שם יובל הכל ושם תהא דירתם דירת קבע, וזהו לשון דרור, והרי"ש כפולה לקביעות הדירה. וכתב רבינו בחיי ז"ל על דרך הקבלה, יובל הוא מלשון ועל יובל ישלח שרשיו, וירמוז כי כל הדורות יובלו אל הסבה הראשונה, ולכך נקרא שם היובל בשם דרור כי היא היובל אשר שם שרשי הדורות והנביאים כולם, כי משם נאצלו בבריאת עולם שנאמר בראשית ברא אלהים, והיא הבינה ושם תשובתה, כי כל אחת מן השבע פועלת ז' אלפים, והנה הם מ"ט, וכשיושלמו לעולם מ"ט יהיה תהו ובהו וישוב הכל ליובל כמו שנאצל משם והבן זה ע"כ. וכתב עוד והסתכל בכתוב הנמרץ שבמזמור שיר ליום השבת הרומז מה יהיה אחר השבת והוא צדיק כתמר יפרח, וכתיב יפרח בימיו צדיק ורוב שלום, וגם זה רמוז בפסוק ויכלו, אחר שהזכיר ויברך אלהים את יום השביעי חתם הפרשה במלת לעשות, כלומר לעשות פעולות ולקרוא הדורות מראש. ומפני זה הזכיר בפרשת השמיטה במצותה שדך כרמך נזיריך קצירך, כעין שלך, ולא הזכיר כן ביובל, אלא ספיחה נזירה, לפי שהן שלה ואין לך בהם כלום, וכבר כתבתי זה בסדר אלה המשפטים, ומזה אמר לאשר לו אחוזת הארץ ולא אמר נחלת הארץ, כי ענין נחלה הוא מה שהוא נוחל מאחר, אבל אמר אחוזה שהוא לשון מורה על הבעלים הראשונים העקריים, וזהו שכתוב כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, וזה מבואר ע"כ: