שפתי כהן על התורה, ויקרא ו:כא

1וכלי חרש אשר תבשל בו ישבר. אמר זה בחטאת לפי שהחטאת באה לדכות ולטהר האדם מהחטא, לזה בא הרמז על האדם שישבר, שהוא כלי חרס שהוא נברא מעפר, ואמר אשר תבשל בו, לומר שאם עשה העבירה במזיד ונהנה ממנה ושבע ואינו מתנחם, כמו כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, לזה אין לו תקנה אלא שבירה, ולזה לא אמר ואם בכלי חרס כמ"ש ואם בכלי נחושת, לומר שלא עשאה בספק, כלומר בשוגג אלא במזיד, וכן כתיב תבשל, שעדיין רוצה לבשל זו תשבר. ואם בכלי נחושת אם עשה העבירה בשוגג, ובאה לו אותה הנאה שנהנה ממנה בעל כרחו, כמו בכלי נחושת שאינו בולע אל על ידי חמין, והוא כמו הנחושת שמיד שמגעילין אותו מיד פולט כל מה שבתוכו וכל מה שבלע, לזה יש לו תקנה. ומורק ושוטף במים, צריך שיתענה כדי למרק אותה הנאה שנהנה, ובאש התענית תכבה אש העבירה, ושטף במים, שיתעסק כל אותו היום בתורה, שהמים מטהרין הכל, כדאיתא ברכות פרק היה קורא, אמר רבי חמא בר חנינא למה נסמכו אהלים לנחלים דכתיב כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע וגו', לומר לך מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים מעלים את האדם מכף חובה לכף זכות, ולזה כל אשר יגע בבשרה יקדש, שתאכל כחומר שבה. ואשר יזה מדמה על הבגד תכבס, כדי שלא יהא לו לאותו חטא שום זכר. ומה שאמר ישבר ולא אמר תשבר, כאן גלה שהכוונה על האדם לא על הכלי, ולזה אמר ישבר, שישבר עצמו ויקבל סגופים כפי ההנאה שקבל בעשות העבירה, ויחשוב שכר העבירה כנגד הפסדה, כמו שדרשו ז"ל על פסוק באו חשבון, אם עשה כן תבנה ותכונן, ומי שלא שם ערך העבירה וערך למי המרה וערך שקנה לו קטיגור, והוא עומד ומכעיס להקב"ה ואומר פלוני עשאני, וכפי זה הערך תהיה התשובה אם לא העריך ושם כל דרכיו בפלס מאזני שכלו, עליו נאמר מבלי משים לנצח יאבדו, ויהיה ככלי חרש שנשבר ואין לו תקנה, אבל אם שם דרכיו באומד פלס שכלו, עליו נאמר ושם דרך אראנו בישע אלהים, כי כלי חרס שבירתן זו היא טהרתן. הלא תראה שאין התורה נכתבת בקולמוס אלא אם כן יהיה הקולמוס סדוק, מכאן שאינה מקבלת אלא כלי שבור שהיא נמשלה למים שאינן עומדים אלא במקום מדרון, לא במקום גבוה, והכל ברמז. ומכאן תדע שאמרו חכמינו ז"ל שהיו החרסים הנשברים נבלעים בקרקע העזרה, והענין יש לו תוכיות, שאם הוא כמו שמבינים כדי שלא תמלא העזרה חרסים יוציאום אל מחוץ למחנה כמו שהיו מוציאין הדשן, ועוד למה יבשלו בכלי חרש הואיל ויכולים לבשל בכלי נחושת, וכן מן הראוי שאין לבשל בכלי חרס חמץ ז"ל השתא דזכו ישראל לנהמא עילאה לא יאות הוה לאתבטלא חמץ ולא אתחזי כלל, ותו דקרבנא דא חמץ הוה דכתיב חמץ תאפינה, ותו דהשתא ביומא דא אתבטל יצה"ר ואורייתא דאקרו חדו אשכחת. למלכא דהוה ליה בר יחידאי וחלש, יומא חד הוה תאיב למיכל אמרו ייכול ברא דמלכא אסותא דא ועד דייכול לה לא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא, עבדו הכי כיון דאכל ההוא אסותא אמרו מכאן ולהלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב ולא יכיל לנזקא ליה, כך ישראל כד נפקו ממצרים לא הוו ידעי עיקרא ורזא דמהימנותא, אמר קב"ה יטעמון ישראל אסותא ועד דייכלון אסותא דא לא יתחזי לון מיכלא אחרא, כיון דאכלו ההיא אסותא דאיהי מצה, דאיהי אסותא למיעל ולמנדע דמהימנותא אמר הקב"ה מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ וייכלון ליה דהא לא יכיל לנזקא לון ע"כ, א"כ זהו על חלת לחם חמץ יקריב, בלא פחד שהוא מדבר על העתיד כמ"ש, ולזה אמר על חלות לחם חמץ על זבח תודת שלמיו, שאין, לו עוד מלחמה עם היצר, ולזה אמר ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל, לא כמו שלמים שבאים בנדר ונדבה אמר ואם נדר או נדבה יביא קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל, משום מצוה מן המובחר, וג"כ וממחרת, והנותר ג"כ לב' ימים ולילה יאכל, אבל בזבח תודת שלמיו שבא על הנסים שעשה עמו הקב"ה אמר ביום קרבנו יאכל, שלא תהא דבר שקץ ממנו וכמו אכילה גסה, ואם לא יאכלנה היום יאכלנה למחר, לזה אמר זו חביבה היא לפני הקב"ה, לזה באותו יום יאכל, שבא בתאוה כמו שאמר אם על תודה יקריבנו ימהר, שלזה ממתין המזבח שקרבן כזה תאותו ורצונו, לזה אמר זבח לאלהים תודה, לומר תודה זובח מדת הדין, לפי שאין לה בו חלק, וקרבן תודה עולה למעלה, וסוף הכתוב מוכיח שאמר ושלם לעליון נדריך: