שפתי כהן על התורה, במדבר כב:כח
שפתי כהן על התורה · Siftei Kohen on Torah, Numbers 22:28
Open in the reader →1ויפתח ה' את פי האתון וגו'. פי האתון ופי הארץ הם מעשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות, ולמה באתון אמר ויפתח ה' את פי האתון ובארץ לא אמר ויפתח ה' את פי הארץ. בזוהר שאלו כן וז"ל, ר' אבא רמי, כתיב ותפתח הארץ את פיה וכתיב ויפתח ה' את פי האתון, מאי שנא ארץ מאתון דלא כתיב ויפתח ה' את פי הארץ אלא התם משה גזר על פומא ופתחת ועבדת ארעא פקודא דמשה, ולא יאות לקב"ה דיעביר פקודיה, דהא משה גזר ופקיד ופצתה האדמה את פיה, וע"ד היא עבדת פקודוי דכתיב ותפתח הארץ את פיה, אבל הכא לא אשתכח מאן דגזר אלא רעותא דקב"ה הוה, והואיל ורעותיה בכך כתיב ויפתח ה' וגו' מיניה אתא מלה ומיניה אשתכח:
2עוד נאמר. שאמר ויפתח ה' את פי האתון שלא נתן לה רשות לדבר אלא אלו הדברים, כי אם היתה מדברת יותר היתה יכולה להחזירו, ובפרט כשאמר לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך, היתה משיבה לו כמו שארז"ל גנאי גדול היה לו דבר זה בפני השרים הוא הולך להרוג אומה שלמה בלשון ולאתון זו מבקש כלי זיין, והיתה מונעתו מלהלוך. וכמ"ש בזוהר שהבאתי לעיל על ותט האתון מן הדרך, סאטת מן ההוא אורחא דהוה טענא מסטרא דדינא קשיא, וא"ר שמעון אפילו באורחא בעא לאבאשא לישראל בחילא דאתניה וכיון דלא סליק בידוי מה כתיב ויך את האתון במקל, אלביש לה ואטעין לה בזריזו דדינא קשיא תקיפא, במקל דייקא דאיהו דינא קשיא תקיפא. א"כ היתה יכולה לסרב ולפשוט כל מה שהלבישה, ולומר דברי העבד ודברי הרב דברי מי שומעין, והיתה יכולה להבעיתו ולומר לו שמלאך ה' נצב לקראתו וחרבו שלופה בידו, ובודאי שהיה חוזר בו, אלא שרצה הקדוש ב"ה שיעשה כל ההשתדלות, ויראה שאין בחכמתו כלום נגד הקב"ה, ולהראותו שהוא משיח אלמים ומאלם פקחים, כמו שנאמר מי שם פה לאדם וגו', וגם כדי שישמעו אומות העולם ברכתם של ישראל מפי נביאיהם, לזה לא נתן רשות לאתון לדבר אלא אלו הדברים בלבד, כמ"ש בזוהר וז"ל, א"ר יהודה אסתכלנא בפרשתא דא ובאילין מילין דאתחזיין דלאו מלין דצריכין אינון, וכי מאחר דכתיב ויפתח ה' את פי האתון, בעיין דלהוי אינון מילין מילי מעליותא מילי דחכמתא, דאי כמא דאתערו חברנא, דאיהו משבח נפשי' דסוסיא דיליה רעי ברטיבא, והיא תבת ליה ואמרת הלא אנכי אתונך, וכי הכא הוה ליה למפתח אלא מה עשיתי לך, ואי הכי אמאי קא טרח קב"ה למפתח פומא להני מילין, אמר ר' אבא ודאי באילין מילין אוליפנא דעתא דבלעם דלאו כדאי הוא למשרי עליה רוחא קדישא, ואוליפנא דהא לית יכילו באתנא לאבאשא או לאטבא, ואוליפנא בהאי אתון דהא לית חילא בבעירו לאשראה עלייהו דעתא שלים, תא חזי בלעם בההיא מלה דאתניה, ובההיא דעתא טפשא לא יכיל למיקם, בדעתא עילאה עאכ"ו. ותאמר לבלעם מה עשיתי לך וגו', ברשותיה הוה למעבד טב וביש, לאו דהא בעירי לא מתנהגן אלא כמא דמנהגי לון, ואע"ג דההיא אתנא בעמיקתא יתיר לאו ברשותיה היא דהא איהו אטעין לה בחרשוי וברשותיה קיימא. ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי, הוה ליה לחייכא מינה ואיהו אתיב לקבלה טפשיתא דמילתא, כדין חייכו מניה ואתקליל בעינייהו וידעי דאיהו שטיא. וממאי דאמר כי התעללת בי לו יש חרב בידי וגו', אמרי שטיא דא אי איהו יכיל לשיצאה עממין בפומיה, איכדין לא יכיל לשיצאה לאתניה ואיהו בעי חרבא, ואוליפנא דלית חילא בבעירי לאשראה עלייהו רו"ק ואוליף מהאי אתנא, דהא קב"ה אפתח פומה, חמי מלוי, ע"כ. ומה שאמר כי עתה הרגתיך, כי היל"ל לו יש חרב בידי הרגתיך, כי עתה למה, אלא מיד כשאמר לו יש חרב, מיד חזר בו, כי נתבזה בזה וידע שלא בדעת דיבר זאת, שאם הולך להרוג אומה גדולה בלשונו, איך יבקש חרב להריגת בהמה, לזה אמר כי עתה, תמיהה גדולה וטעות גדול על מה שאמרתי, עתה חוייבת הריגה, כי את גרמת לי שאומר, אבל עתה איני יכול להרגך. ואמרה האתון זה שלש רגלים ולא פעמים כמו שאמר בלק לקב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים.. ובפרשת משפטים על פסוק שלש רגלים תחג לי בשנה כתבנו שם שאמר רגלים, לפי שהמלאך נראים רגליו כרגל אחת, שנאמר ורגליהם רגל ישרה, ולזה בתפלה אנו נדמין למלאכים ומכוונין ב' רגלים כרגל אחת, ישרה, גימט' תפלה, ולז"א שלש רגלים וגו', כלומר שהולכים בג' רגלים ב' רגלים שלהם ורגל של מלאך הרי ג' רגלים, לומר שהקב"ה שולח מלאך שלו עמהם, כמו הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך, כן אמרה האתון כאן, אני רואה שאתה עומד על שלש רגלים, שרגל אחרת מעכבת את שתי רגליך, ולזה אמרה זה, שהיתה מראה באצבע ואומרת זה שם רגלו עם רגליך לעכבך, ולזה נתעצרו פעמי: