שפתי כהן על התורה, במדבר כב:ד

1ואמר עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו. לומר שיבאו עליהם בתחבולה ובעלילה ויבאו לסביבות ויקחו איזה דבר מסביבות, דרך ערמה ותחבולה, כדי שנתגרה בהם, ויאמרו ישראל הקב"ה צוה שלא נתגרה בהם אבל אם הם יתגרו בנו תחלה אנו נתגרה בהם וכשספר להם בלק שישראל באים במרמות ותחבולות והבינו הדבר, אז המליכוהו עליהם, אמרו ראוי זה להיות מלך הואיל ויש לו כ"כ עיון שיודע תחבולות שעשו ישראל הוא ג"כ בעל תחבולות, ונאמר בתחבולות תעשה לך מלחמה, לא בגבורה לבד כמו סיחון ועוג, ולא ברוב עם אם כן ראוי הוא למלוכה, עמדו והמליכוהו עליהם, ולא מלך עליהם, אלא מלך למואב, לשון יועץ, מלשון מלכי ישפר עליך, ותרגום איעצך אמלכינך, ואומר ותשועה ברב יועץ, והם המליכוהו עליהם כמ"ש בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי. ובמדרש, רשע יראה וכעס. ז"ש הכתוב והרשעים כים נגרש, אתה מוצא ישראל נמשלו לחול שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים, ונמשלו האומות אזו לים שנאמר הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון, והיו מתיעצים על ישראל, והקב"ה מתיש כחם וגבורתם, אמר ישעיה והרשעים כים נגרש, הגל הראשון אומר אני יוצא ומציף כל העולם, כיון שבא לחול הוא כורע לפניו, (חול בגימ' מ"ד, עה"כ מ"ה, הוא מילוי ה', לזה הם כורעים לחול ששם חקוק שמו ית'), לא היה לו לשני ללמוד מן הראשון, כן פרעה בא ונתגרה עם ישראל, והפילו הקב"ה שנאמר ונער פרעה וחילו בים סוף, לא היה לו לעמלק ללמוד מפרעה, אלא ויבא עמלק, וכתיב ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו, לא היה לו לסיחון ללמוד מעמלק אלא ויצא סיחון, כן ויצא עוג, כן בלק לא היה לו ללמוד מסיחון ועוג, אלא שבא להתגרות עם ישראל ומשלח אחר בלעם לקלל את ישראל, אמר ר' סימון הה"ד כל כלי יוצר עליך לא יצלח, כיון של הצליח בלעם התחיל בלק מחרק שניו, רשע יראה וכעס, זה בלק, תאות רשעים תאבד, זה בלק ובלעם שאבדה תאותם, ועליהם הכתוב אומר מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו, ע"כ. ולפי שהקשה את לבו, לא אמר את כל אשר עשה ישראל לסיחון ולעוג, או את כל אשר עשה ל לך האמורי, אלא לאמורי, שהם נמנים לפעמים שני, הכנעני והאמורי ולפעמים שלישי, אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי, לומר שהן חלשים, שמאמר ומתגאה שיש להם גבורה מורה שאין להם גבורה והם רפים, לאמרי גימט רפא. ולזה את כל, לומר שלא די שעשו עמו מלחמה אלא שהמציאו עליו משלים ועשאוהו ללעג וקלס על כן יאמרו המושלים והילילו עליו אוי לך מואב, א"כ לאומרי, שנאמרו עליו דברי לעג, לזה אין ראוי לומר למלך האמורי, כי ביזוי לקרותו מלך, ולזה אמר ג"כ אשר עשה ולא עשו, לומר שנהרג כאיש אחד על יד אחד. ובזוהר אמר למה אמר בן צפור והוא היה בן לבן, אלא צפור צפור ממש דהא חרשוי הוו בכמה זיינין דההוא צפור נטיל צפור מכשכש בעשבין מפרכס באוירא עביד עובדין ולחיש לחישין וההוא צפור הוה אתי ועשבא בפומיה, מצפצף קמיה ואעיל ליה בכלוב חד מקטרא בקטרין קמיה ואיהו אודע ליה כמה מילין עביד חרשוי, ומצפצפא עופא ופרח וטס לגבי גלוי עינים ואודע ליה ואיהו אתי, וכל מלוי בההוא צפור הוה, יומא חד עבד עובדיה ונטיל ההוא צפור וברח ואזל ואתעכב ולא אתא הוה מצטער בנפשיה, עד דאתא חמא חד שלהובא דאשא טס אבתריה ואוקיד גדפוי כדין חמא מה דחמא ודחיל מקמייהו דישראל, מה שמיה דההוא צפור ידיע איהו, וכל אינון דמשתמשי וידעי לשמשא בההוא צפור לא ידעין חרשוי כמה דהוה ידע בלק, וכל חכמתא דהוה ידע בההוא צפור הוה ידע, ע"כ. א"כ פירוש בן צפור שהיה מבין ע"י צפור, ואולי על ידו הבין התחבולה שעשו ישראל, ולזה אמר ובלק בן צפור מלך למואב, לפי שהיה מבין וידע מה שלא ידע שום חרש ושום מכשף, ולזה מלך בענין ידוע שהיה שם הצפור. בעת ההיא, בשביל העת ההיא שהיה יודע לכוין העת שהיה רוצה להביאו:

2ויאמר מואב אל זקני מדין. מה אמר להם ומה השיבוהו, ומהו שאמרו כלחוך השור, ומה סמך כאן ובלק בן צפור מלך למואב, אלא לפי שהמדינים יש להם רבוי עם, ומהביזה שהביאו מהם אתה למד, שהביאו בנות שאינן ראויות לביאה שנים ושלשים אלף, ובאו להם בלשון פתוי ותחבולה וחלקלקות כדי שיבאו וילחמו בישראל. ואמר להם עתה ילחכו הקהל, לא אמר ישראל אלא הקהל, לפי שהם קהל אחד כולם בלב אחד, לזה הם נוצחים, אנו גם כן נהיה בלב אחד ונוכל להם. ואמר עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו לומר שהם אינם מפחדים שעליהם נאמר אל תצר את מואב, אין אנו מפחדים אלא על סביבותינו שהם המדינים שהיו סביב למואב, ושלחו להם לומר שבלק בן צפור שהיה מנסיכי מדין הוא מלך עליהם, לומר שהן בעזרתם אם יבאו, ומה ששלחו להם ולא שלחו לאומה אחרת, לפי שיש בהם רבוי עם כמ"ש, ועוד שיש להם זכות אברהם שהם מבני קטורה שנאמר ותלד לו את זמרן ואת יקשן ואת מדן ואת מדין, והמואבים ג"כ יש להם זכות שהם מבני לוט בן אחי אברהם, אלא שהמדינים יש להם זכות יותר שהם בניו ממש, ועוד שאשת משה ממדין ומשה נתגדל במדין, לזה אמר לזקנים ולא לאחרים שנאמר ויאמר מואב אל זקני מדין, ואולי שהם נתנו עצה להביא את בלעם, לזה סמך וישלח מלאכים ולא שלח עמהם כתבים אלא לאמר הנה עם יצא ממצרים באמירה, שאולי יפלו הכתבים ביד ישראל ויעכבו על ידיהם, ולזה ג"כ לא נכתבה העצה כדי שלא ידעו בה ישראל. וכן נראה מהזוהר וז"ל, ויאמר מואב אל זקני מדין ויאמרו זקני מואב אל זקני מדין אין כתיב אלא ויאמר מואב, עולמיא נטלי עיטא מסביא וסביא אתמשכו אבתרייהו ואינון יהבו לון עיטא מה עיטא יהבו לון עיטא בישא נטלו לגרמיהו אמרי לון מואב גדולא בישא גדלנא ביננא מנו משה רבהון על חד כומרא דהוה ביננא דרבי ליה וגדיל ליה בביתיה ויהב ליה ברתיה לאנתו ולא עוד אלא דיהב ליה ממונא ושדר ליה למצרים לשיצאה כל ארעא ואיהו וכל ביתיה אתמשכו אבתריה, אי לההוא רבהון ניכול לאעקרא כל עמא דיליה יתעקרון מיד מעלמא, וכל עיטא בישא מההוא מלה דפעור ממדין הוה, ת"ח דכולא הוה ממדין וכל עיטא דילהון על משה הוה, ובעיטא דילהון שדרו לבלעם, כיון דחמו דבלעם לא יכיל, נטלו עיטא בישא אחרא לגרמייהו ואפקירו נשייהו ובנתיהו יתיר ממואב, דהא על נשי מדין כתיב הן הנה היו לבני ישראל כו' וכלא ממדין הוה, ע"כ:

3עוד בזוהר וז"ל, וירא בלק בן צפור. וכי מאי שנא דאדכיר שמא דאבוי משאר מלכין, אלא יתרו אתמשך ואתעבר מע"ז ואתא לאדבקא בישראל הוא ובנוי, וכל עלמא נדוהו ורדפו אבתריה, בלק מבני בנוי הוה ואתעבר מאורחא דאבוי, כיון דחמו סבי מואב וסבי מדין בהדי הדדי דהא יתרו ובנוי אתדבקו בשכינתא ודא אתמשך מנהון, אתו ואמליכוהו עלייהו בהאי שעתא, דכתיב ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא, בעת ההיא הוה מלך מה דלא הוה מקדמת דנא, וע"ד כתיב בן צפור דלא אתחזי למעבד הכי. וירא בלק, וישמע בלק מבעיא ליה מהו וירא, ראה וחמא וידע דזמין הוא למנפל ישראל בידוי בקדמיתא ולבתר איהו ביד ישראל, ע"כ: