שפתי כהן על התורה, במדבר כה:טו

1עוד אמרו שם האיש המוכה ושם האשה המוכה. רמז כאן מה שארז"ל ששמר נשמתן שלא ימותו, א"כ הכאה לבד עשה, ואמר ושם האיש המוכה קרי, וכתיב המכה, ושם האשה המכה כתיב, לומר שהן היו סבת המגפה, א"כ הוא היה המכה וכן היא, וכן ארז"ל נשמתן של רשעים הם המזיקין. ולמה לא אמר ושם איש המוכה אשר הכהו פינחס, לומר שמעת שלקחה לעיני כל העדה ולעיני משה ואמר זו אסורה או מותרת, ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך, מאותה העת נגמר דינו קודם שהרגו פינחס, וכשקרב אליה נתוסף לו הכאה על הכאתו, זהו אשר הוכה את המדינית, וכשבא פינחס גברא קטילא קטיל, ולזה לא אמר אשר הרגו פינחס, שכבר היה מוכה מקודם:

2ובזוהר ח"ר יצחק האי קרא הכי הו"ל למכתב ושם איש ישראל אשר הכה פינחס, ולא המוכה, באורח סתים, הכי א"ר אלעזר כיון דסלקיה קוב"ה לכהונה רבא לא בעא לאדכרא ליה לפינחס בקטלנותא, דהא לא יתחזי לכהנא רבא, עד לא סלקיה לכהנא רבא אדכר ליה, ואמר וירא פינחס ויקח רומח וידקור את שניהם כיון דסלקיה לכהנא רבא לא אדכר שמיה בקטלנותא דלא אתחזי ליה ע"כ:

3ושם האשה המוכה כזבי בת צור ראש אומות בית אב במדין הוא. בשלמא אומרו ראש אומות הוצרך לו לומר, שאם לא היה ראש לא היו שומעין ממנו, אבל בהיותו ראש והפקיר בתו, עמדו כולם והפקירו בנותיהם, אבל אומרו במדין הוא, מה בא ללמדנו. אבל בא לומר שמדינה גדולה כמו מדין, שבזזו ישראל ממנה נקבות קטנות שלא היו ראויות לביאה פחותות מג' שנים, שנים ושלשים אלף, ודאי שהיתה מדינה גדולה מאד, וכולם קבלו גנאי זה עליהם ושמעו מזה, והיה להם עוד ד' מלכים אחרים, שנאמר את אוי ואת רקם וגו', ודאי זה מורה שמרוב שנאה עשו כן, לזה אמר במדין, ראה מדינה גדולה כזו אחר שהיו גדורים בעריות, מה עשו, א"כ צרור את המדינים ולא את המואבים. שמואב מחמת פחד עשו, שהיו באים דרך ארצם כמ"ש בפרשת דברים ונפן ונעבור דרך מדבר מואב, אבל מדין מה להם ולצרה הזאת, א"כ צרור את המדנים, שבנות מואב לא היו בפרהסיא כמ"ש רז"ל שהושיבו חנויות מוכרות כלי פשתן, זקנה מבחוץ וילדה מבפנים, וראו שהמקום גורם שהוא שטים, ועיקרם מזנות באו, מואב מאב, ואע"פ שהיה מגמת פניהם הזנות, לא פרסמוהו כ"כ כמו בנות מדין, כי הראו שכדי למכור כלי פשתן הן עושות החנויות, או כדי ליקח אתנן, כי הזונה שהיא מזנה בשביל האתנן לא תקרא זונה, כי מחמת החוסר שהיא בו הוא מזנה, כמ"ש יחזקאל הנביא ע"ה לכל זונה יתנו נדה ואת נתת את נדניך וגו' ובתתך אתנן ואתנן לא נתן לך לכן זונה שמעי דבר ה', זו שאינה לוקחת אתנן היא זונה בטבע ולא במקרה כמו אותה שלוקחת אתנן, ומאחר שאמר ויחל העם לזנות הוא כמו דרך הזנות ע"י אתנן, וכזבי הרשעה וכן כל אותן שבאו עמה, לא עשו חנות ולא לקחו אתנן, ולא די זה אלא שפיתתה את הבאות עמה, שנאמר כזבי בת נשיא מדין אחותם, מהו אחותם, מלמד שעשתה אחוה עמהן, ואמרה אל תחשבוני כבת מלך אלא הריני כאחת מכם, כדי לפתותם, א"כ צרור הוא בלשון הוה כמו זכור שלא ישכח:

4ומצאתי כתוב שפעור היתה ע"ז של מדין, ויתרו כשראה שהיא ע"ז מאוסה ומשוקצת הניח מלעבדה, ונדוהו, ונתנוה למואב כדי לפתות בה את ישראל, שכשיראו שהיא ע"ז מאוסה, יבואו לעבדה בחשבם שמבזים לה, כמו אותו מעשה שכתבתי לעיל, מעשה באחד שהשכיר את חמורו לכותית אחת כו', לזה אמר כי צוררים הם לכם בנכליהם וגו' על דבר פעור, משמע שעבודת פעור היתה למדין, ע"כ. ויש מי שפירש ויחל העם לזנות אל בנות מואב, בנות מדין היו, אלא לפי שהם מאברהם מבני קטורה והיה ביזוי להם, עוד אולי אמרו אם נאמר שאנו ממדין יהרגום לפי שמבזים בזקנם, לזה אמרו שהם ממואב שדרכן בכך ואין להן ביזוי בזה, אמר להם הקב"ה הן הנה היו לבני ישראל, לא מואביות, ולזה אמר צרור את המדינים, לומר שיהיה צוואה זו צרורה בידך, ולזה לא צותה תורה בהריגתם עד שעת אסיפתו של משה, אמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף, ואמר צרור את המדינים ואח"כ אמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, משום כבודו של אברהם, עתה הכאה לבד למה, לא די מה שעשו אלא כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו, קרי ביה נכרו, שנתנכרו ואמרו שהם מואבים, וזהו על דבר כזבי, שכזבה לומר שהיא מואבית, זהו על דבר על דבורה, ולא די זה אלא בת נשיא מדין., להטעותם אחריה, שאילו אמרה שהיא מדלת העם, ודאי לא היו נשמעין אליה שאר הבנות, אבל בהיותה בת נשיא, והיה מלך וקראו נשיא, לומר שהוא עצמו ירד מגדולתו לפי שכבוד בת מלך פנימה, וזה הפקיר בתו, אמר לא תנהגו בי כמלך אלא כהדיוט. כדי שיהיו נשמעין לו שאר הבנות, כמ"ש לעיל אחותם שעשתה אחוה עמהן עה שאר הבנות ופתתה אותן כמ"ש, לזה אחתם כתיב חסר, שלא היתה אחותם. המוכה, המכה כתיב, שהיא היתה המכה, שהיא היתה סבה, א"כ היא המכה. על דבר פעור, על דבורם פעור עצמך, אין אנו מבקשים ממך לא כסף ולא זהב אלא דבר זה, מכאן תדעו שהשנאה צרורה וצפונה בלבם, ע"כ כמו שהם צוררים אתה ג"כ צרור, עד לעת אסיפתו של משה שאז נאמר נקום נקמת בני ישראל אחר תאסף. ובמדרש אמר ר שמעון כל המחטיא את האדם קשה יותר מן ההורגו שההורגו הורגו בעוה"ז ויש לו חלק לעוה"ב, והמחטיאו הורגו בעוה"ז ולעוה"ב, ע"כ. לזה אמר כי צוררים הם, שלעולם הם צוררים: