שפתי כהן על התורה, במדבר ה:ו

1איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם וגו' בא לומר שלא יתרעמו הבריות על אדם וחוה לומר שהם הביאו מיתה לעולם, לזה אמר איש או אשה כי יעשו, יש יכולת ביד כל אחד ואחד אפי' אשה להביא מיתה לעולם אפי' לא אירע המעשה שאירע על ידי אדם ואשתו, ויותר, וזהו וחמישתו יוסף וגו', מאחר שחטאו וחזרה זוהמת הנחש א"כ יש בידם יכולת, זהו כי יעשו מכל חטאת האדם שהוא אדם ראשון, ולזה ה' דהאדם מתויגת בספר תורה. למעל מעל בה', שלא ידברו סרה על ה' לומר שאם אדם חטא כל הדורות מה חטאו, אם אומר כן משים אשם לנפשו זהו ואשמה הנפש ההיא, אלא אם עלה בדעתו לומר כן ישוב מאותה מחשבה ויתחרט ויתודה, זהו והתודו את חטאתם אשר עשו, והשיב את אשמו בראשו, כלומר יתלה הדבר על עצמו ויאמר שהוא סבב המיתה על עצמו, כמו שאז"ל אין מיתה בלא חטא, וחמישתו יוסף עליו בא לומר שאם בא לתלות על אדם הראשון לומר שהוא גרם מיתה על הבריות כי במיתתו מתו כל הגופים שהיו בו בכח, עכ"ז לא יתלה עליו אלא אחד מחומש וד' חלקים יתלה על עצמו, וזהו וחמישתו יוסף כתיב, ונתן לאשר אשם לו למי שעיקר האשם לו שהוא אדם הראשון. עוד והשיב את אשמו רמז על התשובה שהיא ראשית הכל, זהו בראשו. ואמר בראשו ולא אמר בראש לומר שיהא החטא נגד פניו כמו ושמן על ראשך אל יחסר, ולא יבקש טענות ועלילות דברים כמו אדם שאמר האשה אשר נתת עמדי וגו', אלא אדרבא אם יש מי שפתהו לעשות אותה עבירה, החומש יתלה במפתה והד' חלקים יתלה על עצמו, כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין,, ואם אין לאיש גואל שהוא צדיק גמור ואין לו במה לתלות שאין בידו עון אשר חטא, ידע בודאי שהמיתה היא לו לעלוי ומעלה, כי א"א לקנות אותה מעלה ואותו כבוד בהיותו בגוף כמו שאמר דוד המע"ה יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, לא אמר המות אלא המותה שהיא מיתה ע"י ה' שהיא השכינה. זהו האשם המושב לה' כלומר שיהיה לו, מושב וקיום והעמדה, לה', ע"י הכהן גדול שהוא מיכאל שהקריב נשמתו על מזבח העליון אשר לפני ה', מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו, כלומר המיתה היא לו למעלה ומלבד זה יהיה כפרה על דורו וזהו אשר יכפר בו עליו. איל בגי' א"ם, היא אמה עילאה ששם הוא סוד הכפורים:

2ובזוהר ז"ל כך מאן דעבר על פקודי אוריתא כביכול פגים הוא לעילא פגים הוא לתתא פגים לגרמיה פגים לכל עלמא ועל דא כתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' ת"ח כתיב והמה כאדם עברו ברית אדם עבר על פקודא חד דאורייתא גרים ליה לגרמיה מותא פגים לכל עלמא פגים לעילא פגים לתתא וההוא חובא תליא עד דיקים קב"ה עלמא כמלקדמין ויתעבר ההוא פגימו מעלמא היינו דכתיב בלע המות לנצח בגיני כך כי יעשו מכל חטאת האדם האדם כתיב ולא אדם דא אדם קדמאה, למעל מעל בה' מאן דינקין מרחמי ינקין מדינא הוא גרים פגימו ועל דא רחמנא לשיזבן מחייבי עלמא ומפגימו דילהון כמה זכאי מסתלקין בגינייהו וי לכל מאן דגרים פגימו לעילא ותתא, ואע"ג דאבאיש עלמא אית ליה תשובה דהא כתיב איש או אשה וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב דא מהניא להו בגין דמאן דעביד תשובה כביכול הוא עביד ליה ממש דההוא פגימו דפגים לעילא את לתתא אתקין לגרמיה אתקין לכל עלמא ע"כ לזה אמר למעל מעל ב' מעילות פגים לעילא פגים לתתא וכל תרומה וגו' אשר יקריבו לכהן לו יהיה, לומר שלא יקשה עליו נתינתו לכהן לפי שלא נתקרב על גבי המזבח אלא יחשוב שהוא נותנם לעצמו, זהו לו יהיה, לעצמו יהיה, זהו שאמר ג"כ ואיש את קדשיו לו יהיו, שכל מה שמקדיש יחשוב בעצמו שמקדישם לעצמו, איש אשר יתן לכהן לו יהיה לעתיד, אולי יהיה הוא כהן שנאמר וגם מהם אקח לכהנים והם גנוזים לו. ורז"ל אמרו ואיש קדשיו לו יהיו, שאם הקדיש שום דבר ולא נתנו לא יהיה לו בביתו כי אם אותו דבר, זהו ואיש את קדשיו שעכבם לעצמו לו יהיו שיעני ויצטרך להם, וכן לכהן לו יהיה שיהיה הוא כהן, כמו אותו מעשה של אותו חסיד ע"ה שצוה לבנו שיהיה זהיר במעשרות והיתה לו שדה שהיא מוציאה ח' כורים של מעשר והוא מיעט בהוצאת מעשר כל כך עד שלא היתה מוציאה אלא שעור מעשר ובאו בני משפחתו לנחמו ולומר שעשאו הקב"ה כהן. ואם יתן יהיה לו ממון הרבה: