תורה תמימה על אסתר א:י

1ביום השביעי כטוב וגו'. אטו עד השתא לא הטיב לבו בחמרא, אמר רבא אותו יום השביעי שבת היה צז דריש השביעי – השביעי המיוחד וידוע, דהוא יום השבת. שבמדה שאדם מודד מודדין לו, מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת, לפיכך צוה להביא אותה ערומה צח אמנם לא נתבאר איפה מרומז ענין זה בפסוק, אף כי אמנם הלשון בסמוך בדבר המלך אשר ביד הסריסים מורה שהיתה בידם איזה פקודה ולא נתפרשה מפני הכבוד, ואולי סמכו זה על הלשון שאמר להביא את ושתי, כי הלשון להביא הוא לשון גם לפי ערך כבוד המלכה, והוא מורה להביאה בדרך פחיתות ונבול, אלא הול"ל שתבא, ולכן דרשו שצוה להביאה ערומה ואז בודאי לא תאבה ללכת מרצונה ולכן צוה להביאה [וכהאי גונא דרשו במגילה ט"ז א' ויבהילו להביא את המן מלמד שהביאוהו בבהלה, וי"ל דמדייק ג"כ מה דלא כתיב ויבהילו להמן לבא אלא הוא מפני שהביאוהו שלא לרצונו דלבו לא הלך אז אחר משתה, אחרי המאורע שלו עם מרדכי ואחר מיתת בתו ואחר נבואת אשתו ואוהביו כי נפל תפל וכו' כמבואר שם]. ועיקר טעם הדבר שצוה להביאה כן י"ל משום שכפי הנראה מפסוק זה להראות העמים והשרים את יפיה היה מתפאר ביפיה הרבה, והיה חושש שאם תבא מלובשת כנהוג יאמרו שהבגדי מלכות מיפים אותה או כי בכלל אין ראיה מתואר הפנים שאפשר לייפותו ע"י כחל ושרק [וכמ"ש בכתובות י"ז א' לא כחל ולא שרק ויעלת חן משמע דבכחל ושרק אפשר להתיפות ולמצוא חן] ולכן צוה להביאה ערומה, ואת כל הגוף אין נוהגין לכחול ולשרוק וידונו מיופי הגוף על יופי הפנים כי יופי טבעי הוא. ובפדר"א פמ"ט איתא שכך היה מנהגן של מלכי מדי בסעודה שהיו נשותיהם משחקות ומרקדות לפניהם וכו'. . (מגילה י"א ב')

2כטוב לב המלך. בטוב אין כתיב כאן אלא כטוב – טובה ואינה טובה, לפי שאוה"ע אין להם טובה, דכתיב (קהלת ח׳:י״ג) וטוב לא יהיה לרשע וגו', אבל טובתן של ישראל טובה שלמה, שנאמר (מלכים א ח׳:ס״ו) וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה וגו' צט וחסרון טובתם השלמה נראה ממעשה זו דאחשורוש, שהרי כל כך היה לבו טוב עליו ולבסוף נטרדה שמחתו ממאורע דושתי שמרדה בו וחמתו בערה בו. גם אפשר לפרש ע"פ שבארנו לעיל פסוק ב' הדרשה כשבת המלך שישיבת אוה"ע אינה ישיבה, עיי"ש לפנינו אות ל' וצרף לכאן. . (מ"ר)

3כטוב לב המלך ביין. כתיב (משלי כ״ג:כ״ט) למי אוי למי אבוי למאחרים על היין אחריתו כנחש ישוך וכצפעוני יפריש, מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים כך הפריש היין בין אחשורש לושתי להריגה, הדא הוא דכתיב ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, שמתוך כך קצף עליה והרגה. (שם)