תוספתא כפשוטה על בבא בתרא א:י

134-35. ר' נתן אומ' מרחיקין את הכבשונות מן העיר חמשים אמה. רא"ש הנ"ל. עיין בבלי ב"ק פ"ב ב', ובתוספות כאן כ"ג א', ד"ה בקוטרא (שירי מנחה). ובטור חו"מ סי' קנ"ה: והכבשונות והדבורים מן העיר נ' אמה. ובב"י שם (אות כ"ט): תוספתא כתבם הרא"ש.

235. ואת האילן מן העיר עשרים וחמש אמה. כנראה שזו היא פיסקא ממשנתנו פ"ב מי"א, ואינה מדברי ר' נתן. 42 עיין מ"ש במחברתי ספרי זוטא, עמ' 91, ובהערות שם. ואמרו בבבלי כ"ד ב': מאי טעמא, אמר עולא משום נויי העיר. ופירש רש"י: שנוי הוא לעיר כשיש מרחב פנוי לפניה. ובירושלמי שם פ"ב ה"ז, י"ג ע"ג, שאלו: משום שעומד ומאפיל, או משום שניאו רע ? מה מפקה מביניהן ? היה עומד בתוך שלו, אין תימר משם שעומד ומאפיל, בתוך שלו מותר, ואין תימר משום שניאו רע, אפילו בתוך שלו אסור. ובירושלמי שביעית פ"ו ה"א, ל"ו ע"ג: מפני שניויה רע וכו', והרי עזה ניויה יפה, ועיין בב"ר פס"ד, ג', עמ' 702. ובמשנתנו (כתובות פי"ג מ"י): אף לא מנוה רעה (רע) לנוה יפה, מפני שהנוה יפה בודק. ובירושלמי שם, ל"ו ע"ב, מביא ראייה לכך מבראשית י"ט, י"ט, וכ"ה בב"ר פ"נ, י"א, עמ' 530, ומשמע משם שהכוונה לאויר טוב. ושמא הכוונה כאן לנשירת העלים מן העץ, 43 עיין במשנת מעילה ספ"ג, בשנו"ס, ובמלא"ש שם. ואח"כ כשהעלים נרקבים מעלים ריח רע. ובכל אופן מוכח מן הסיגנון שניאו רע שבירושלמי אינו נויי העיר שבבבלי. והארכתי בפירושו לירושלמי כיר"ז שם.

336. שמרחיקין מן העיר, כך מרחיקין מבורות, משיחין, וממערות. מן ההשואה של העיר לבורות שיחין ומערות נראה שכאן הכוונה לבורות שיחין ומערות של הרבים, 44 עיין לעיל ב"מ פי"א הי"א. וכאן אף ר' יוסי (במשנתנו פ"ב מי"א) יודה.

436-37. וכשם שמרחיקין מכולן, כך מרחיקין מן הקברות. ופירש במנחת יצחק שמרחיקין את העיר מן הקבר חמשים אמה אם רוצים לבנות אותה מתחילה, ואין מפנין את הקבר. ועיין ירושלמי נזיר פ"ט ה"ג, נ"ז ע"ד. ולפ"ז "מכולן" פירושו מכל אלה שנשנו בפ"ב מ"ח-מ"ט. ועיין גם בח"ד. אבל לא עלתה על דעתם של מפרשי התוספתא, גדולי התורה, לפרש שמדברים כאן בקברות בודדים, ומרחיקין את האילן מן הקברות, ומחמת בזיון המת אתינן עלה, עיין במשנת אהלות פי"ז מ"ב-מ"ד, בפיה"מ ובשאר מפרשים שם, ועיין ר"מ פ"ח מה' טומאת מת ה"ג, ומחמת טומאה אתינן עלה. ואשר לאיסור הנאה לא אסרו אלא בשהאילן נטוע על הקבר עצמו, 45 דוגמת המעשה באיכ"ר פ"א לפסוק רבתי עם, הוצ' בובר, עמ' 48. עיין בתוספות מגילה כ"ט א', ד"ה אין, ובר"ן שם. ועיין בשו"ע יו"ד סי' שס"ח סעיף ב'. אמנם בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס מו"ק ה' ב', סוף עמ' ל"ט: דאילו בשדה שיש בה קבר שלם אין אדם רשאי ליטע וכו', שהוא אסור בהנאה. ועיין במאירי שם, עמ' כ"ט ואילך. ובעמ' ל"א שם כתב: שיש שם חשש איסור הנאה, ולא משום יניקת המת, שהרי זה וזה גורם (עיין בהערה 8 שם), אלא שכל שהוא בתפיסתו הרי הוא כתכריכין שלו. ובסוף דבריהם (כלומר, של חכמי צרפת) קיימו שזה שנהגו בקצת מקומות לקיים שם אילנות טעות הוא בידם. אבל כבר ראינו שרוב רובם של הראשונים לא אסרו ליטע אילנות בקברות, ועיין בפירוש הגר"א מע"ש פ"ה מ"ד בבאור הארוך. 46 והיינו כרם העומד בקברות. ואף המחמירים לא אסרו אלא משום חשש נטיעה על הקבר, 47 ועיין בירושלמי כלאים ספ"ב ובבבלי סנהדרין מ"ז ב' ובראשונים שם. ומעולם לא שמענו שצריך להרחיק אילן מן הקבר עשרים וחמש אמה. ואשר לבזיון המת הרי החשש הוא אם יעקור את האילן ושרשיו יגררו עצמות לאויר העולם, אבל אם האילן נשאר במקומו, אין בשרשי האילן בזיון יותר מאשר רמה וגושי אדמה. 48 ועיין באו"ז ה' אבלות ח"ב סי' ת"כ, וממנו ביו"ד ריש סי' שס"ג. וכבר פירש לנכון הגר"מ אייזנשטט בשו"ת אמרי אש יו"ד סי' קי"ח שאסור לקבור בקבר שיש בו מים, או שמטר סוחף יעבור לעומק ויתבזה המת, אבל אם יבואו מים מבפנים, אין לחוש, עיי"ש. ועיין בפי' הרע"ב שקלים פ"ח מ"ב, ד"ה מריצה.