תוספתא כפשוטה על בבא בתרא א:ט

130-31. מרחיקין את המשרה מן הירק, ואת הכרשין מן הבצלים, ואת החרדל מן הדבורים. ר' יוסי מתיר בחרדל. בכי"ו נשמטו המלים "ואת החרדל מן הדבורים", והשלמתי ע"פ ד וכי"ע. וכ"ה במשנ' פ"ב מ"י. ובירושלמי שם (ה"י, י"ג ע"ג): תני מרחיקין את הבצלים מן הכרישין, ור' אלעזר בר' שמעון מתיר. א"ר יעקב בן דוסאי מגו אילין מתניתא, כשם שזה מרחיק מזה, כך זה מרחיק מזה, ועיי"ש בפ"מ ובמה"פ. 34 במאירי, עמ' 111: "וכרישין אילו, יש מפרשים כרתי, ויש מפרשין כרשינין". ברם אין ספק שהכוונה היא לכרישין, ולא לכרשינין (שהן זרעים), ושיבוש כזה גם במק"א, עיין מ"ש לעיל ח"ג (שבת), עמ' 256 ואילך. וכרישין (כרתן, חציר, קפלוט) באים יחד עם בצלים, עיין מ"ש לעיל ח"ב (תרומות), עמ' 443 ואילך. ברם במשנתנו לא נתבאר מי מזיק למי, כלומר, אם הכרישין מזיקים לבצלים, או להפך. ובפיה"מ להר"מ, וכן בפירוש ר"ג, י"ח א'. ועוד, פירשו שהכרישין מזיקים לבצלים, וכן מוכח מן הסדר שבמשנה, דומיא דמשרה וירק, שהראשון מזיק לשני. ועיין בבלי י"ח סע"א ובדק"ס שם, עמ' 86, הערה ש', ומשמע שם קצת ששניהם מזיקים אחד לשני. ועיין מ"ש בפירוש הירושלמי בפירושי לכיר"ז שם.

232. שאו' לו כדרך שעשית בתוך שלך אף אני עושה בתוך שלי. בבבלי י"ח א', כ"ה ב': מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבוראי, הרחק דבורך מן חרדלאי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלאי, כלומר, שניהם מזיקים. והסיגנון בתוספתא הוא כסיגנונו של ר' יוסי במשנתנו פ"ב מי"א: שזה חופר בתוך שלו, וזה נוטע בתוך שלו. ופירש הרשב"א 35 י"ח ב', ד"ה ועל עיקר, עיי"ש בלשון התלמוד. את דברי ר' יוסי שאמר כן לחכמים בשיטתם, שאין מחייבין להרחיק את הדבורים מן החרדל, והרי שניהם מזיקים זה את זה, אבל ר' יוסי בעצמו סובר שמרחיקים את הדבורים מן החרדל, משום גירי דיליה, וכפי שמוכרח מדבריו להלן, ד"ה וכן היה, עיין מש"ש. והתוספתא שלנו הובאה בתוספות י"ח ב', ד"ה וסבר, מלחמות להרמב"ן פ"ב, ד"ה ועוד כתב, ואח"כ בחידושיו י"ח ב' (והזכיר שם את דבריו במלחמות), בחי' הרשב"א שם, ד"ה אבל במקצת, ברא"ש פ"ב סי' ג' וסי' כ"ה, בשו"ת שלו כלל צ"ח סי' י'. 36 בהוספות שבד"ו שס"ז ואילך. ובבבלי י"ח ב' העמיד רב פפא את משנתנו בלוקח, כלומר, באדם שעשה משרה משדהו, או זרע שם חרדל, ומכר את שדהו, והיינו שהמוכר היתה לו רשות לעשות בתוך שדהו מה שהוא רוצה ובהיתר עשה, ואח"כ זרע שם הלוקח ירק, או העמיד דבורים, והוא תובע את המוכר לסלק ממנו את היזקו, שאין אדם קונה נזקין. וע"ז שאלו שם מה ששאלו (ורבו שם הגירסאות), ואמרו: אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו. וזו היא גירסת הגאונים (לפי עדות הרשב"א הנ"ל) וגירסת רש"י, וכ"ה בהוצאות שלפנינו. ולפ"ז תירוץ רב פפא שבלוקח עסיקינן עדיין במקומו עומד, והמוכר עשה בהיתר, וכן הגירסא גם ברי"ף. אבל בבעל המאור בפ"ב הנ"ל מעיד שבספרי ספרד הגירסא היא: אלא אמר רבינא, וכן היא גירסת ר"ח ור"ת (לפי התוספות הנ"ל), ורבינא חולק על רב פפא ודחה את האוקימתות שם, והטעם הוא, משום שלרבנן על המזיק להרחיק את עצמו, ודווקא אם כבר ישנו דבר הניזוק, אבל אם עדיין אין הניזוק קיים, מותר לו לזרוע, עיי"ש, ואין מדברין בלוקח כלל. ומסתייעים הראשונים הנ"ל מלשון התוספתא כאן ("כדרך שעשיתה בתוך שלך") שמוכח ממנה שבעל הדבורים סמך תחילה, ולאו דווקא בעשה בהיתר, ועיי"ש בתוספות ובפי' הרמב"ן, שע"י כך מתיישבות כמה קושיות. ובחי' הרשב"א מביא בשם מורו שיישב את לשון התוספתא גם לגירסת הגאונים שבלוקח עסיקינן, והלוקח רוצה לזרוע חרדל בכל שנה, והוא טוען כדרך שעשיתה בתוך שלך, כך אני עושה בתוך שלי, ואפילו אם יתלש החרדל בשנה זו, רשאי הלוקח לחזור ולזרוע שם חרדל. ועיין באור השיטות בקצה"ח סי' קנ"ה ס"ק י"א-י"ד, עיי"ש.

332-33. וכן היה ר' יוסי או' מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה, כדי שלא ינשכו את בני אדם. וכן מעתיק במה"פ בירושלמי פ"ב ה"ט בשם תוספתא כת"י על קלף ישן נושן לערך אלף שנה, 37 עיין מ"ש במבואי לח"א, עמ' י"ז, ולעיל ב"מ פ"ט, הערה 52. וכ"ה בראשונים הנ"ל. ובחי' הרשב"א להלן שם, ד"ה ועל עיקר, הוכיח מכאן שלר' יוסי מרחיקין את הדבורים מן החרדל, עיין מ"ש לעיל, שורה 32, ד"ה ופירש. אבל רבינו תמה למה מרחיק בעל החרדל , לשיטת החכמים שסוברים על המזיק להרחיק את עצמו, ולא יהא אלא כשור של ניזק ברשות המזיק, ומסיק שמתוך הדוחק יש ליישב שריח החרדל מחדד את פי הדבורים, 38 ואוכלין את דבשן, כפירש"י וכמפורש בירושלמי כאן. וממקומו הוא מזיקן, אבל עדיין אינו מתיישב בעיניו, דא"כ גירי דידיה נינהו, ואמאי פליג ביה ר' יוסי, דהא מודי ר' יוסי בגירי דיליה. 39 כלומר, למה מתיר בחרדל ואוסר בדבורים, והרי שניהם שוים. ובכי"ע חסרות המלים "וכן היה", אבל כגירסתנו כ"ה גם בכ"י פ"מ ובכל הראשונים הנ"ל. 40 בחי' הרשב"א כ"ה א', ד"ה מתני', קיצר, אבל בחידושיו י"ח ב', ד"ה ועל עיקר, גורס: וכן היה וכו'. ולכאורה דברי ר' יוסי דבוקים למשנתנו בפ"ב מ"ט: מרחיקין את הנבילות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה. וע"ז אמרו וכן היה ר' יוסי אומר מרחיקין את הדבורים וכו'. אבל עיין בפלפולא חריפתא להרא"ש פ"ב סי' כ"ה, אות נ'. וכתב בחי' הרמב"ן כ"ה רע"א: הא דתנן מרחיקין את המשרה וכו', תמהני למה לא פירש כמה מרחיקין אותן, ולא שנו בכולה מתניתא הרחקה סתם חוץ מזאת, ולא מצאתי בתוספתא ולא פירוש' (צ"ל: בירוש') כמה היא, אלא שאני רואה מן התוספ' דהרחקת חרדל מן הדבורים חמשים אמה הוא וכו', וכרישין מן הבצלים אינה כל כך, אלא יש ללמדה מדין כלאים ביניקתן, וגם זה תמה שעירבן במשנתנו ולא פי' ולא חלק ביניהם וכו'. ויש לפרש שהרחקת משרה וכרישין ודבורים חמשים אמה היא, וארישא קאי, והכי קתני ומרחיקים חמשים אמה את המשרה מן הירק וכו', דהני כולהו סני ריחא דידהו, דומיא דנבלות ובורסקי, ובעי חמשים אמה, ואין זה מחוור. ועיין בחי' הרשב"א כ"ה א', ד"ה מתני', והסיק שם שאע"ג שר' יוסי חולק במשרה, מ"מ צריך הוא להרחיק, כדי שלא יזיק ולא ליהוו גירי דיליה, ונראה דהרחקתן דקאמר היינו שלשה טפחים וכו', ולהלן שם כ"ז א', ד"ה אמר להו, הוכיח שבגירי דיליה אין הבדל בין נזקי רבים לנזקי יחיד וכו', אף ממצר חברו מרחיקין חמשים אמה וכו'. ועיין במה"פ פ"ב ה"ט, ד"ה כשם, הנ"ל, בירושלמי כלאים רפ"ז, ובמה"פ שם, ד"ה תמן. ובחי' הריטב"א כ"ו א': ומרחיקין את המשרה, ומדלא פריש שיעורא נראה דארישא קאי, וחמשים אמה הוא, ובתוספתא אמרו דהרחקת חרדל לרב[נן] חמשים אמה, 41 והוא ע"פ הבבלי י"ח ב': ולדבריהם דרבנן קאמר להו. ומיהו לית הלכתא כרבנן, ואין הרחקה אלא ג"ט (ג' טפחים), כעין נברכת הכובסין וכו'. וממנו, כנראה, בחי' הר"ן כ"ה א', עמ' 97, ובנ"י פ"ב סי' תרע"ג (במשנה). ובעיטור מודעא, הוצ' רמא"י נ"ד ע"א: ומספקא לי שיעורא דמשרה וירק דלא תנן, ומאי שנא דשבקיה לשיעורא. ועיין בהערה תשפ"ח שם, ודבריו צריכים תיקון ע"פ מ"ש.

433-34. ר' אליעזר או' מגדל דבורים כמגדל כלבים. וכ"ה ("ר' אליעזר") גם בד, ובד"ח בטעות "ר' נתן". וכלפנינו גם בחי' הרשב"א י"ח ב', ד"ה ועל עיקר, הנ"ל, וברא"ש פ"ב סי' כ"ה הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל ח"ו (יבמות), עמ' 22 ואילך, ועמ' 23, הערה 3.