תוספתא כפשוטה על בבא בתרא א:ג

18-9. הריחים של יד שלשה מן השכב, שהן ארבע מן הרכב. של חמור שלשה מן האצטרוביל, שהן ארבעה מן הקלת. בכי"ו בטעות: הרכב של יד, ותיקנתי ע"פ ד וכי"ע. ובמשנתנו הנ"ל: ומרחיקין את הרחים שלשה מן השכב, שהן ארבעה מן הרכב. ובארו בבבלי כ' ב' את משנתנו: משום טיריא, כלומר, משום נדנוד וזעזוע הכותל, עיין בפירוש המיוחס לר"ג ובתוספות שם, ד"ה ושל, ובבלי שם י"ח א'. והנה ריחים של שכב ורכב הן הריחים הפרימיטיביות שנזכרו במקרא, והן מרעידות ומזעזעות את הקרקע כשטוחנים בהן. ובבבלי שם: והא תניא ושל חמור שלשה מן האיסטרובל שהן ארבעה מן הקלת. התם מאי טיריא איכא, אלא משום קלא. ולעיל ב"מ פ"ח הלכה ל', שורה 113: השוכר בית מחבירו מעמיד בו רחים של חמור, אבל לא רחים של יד, והוא מתאים לפירוש הבבלי שבריחים של חמור אין זעזוע הקרקע. ובאור הריחים של יד ושל חמור נתבאר באריכות בתרביץ ש"נ (תשמ"א) עמ' 128–135. וריחים של חמור הן ריחים עגולות שטוחנות ע"י סיבוב (molae versatilis) אבנים, והחלק התחתון הוא האיסטרובל (בצורת פרי הארז (meta, conus) והוא קבוע בקרקע 12 עיין במשנתנו כאן פ"ד מ"ג, זבים פ"ד מ"ב ועוד. והקלת הוא חלק העליון catillus, עיין פירושו של ר"ע לעף בב"ר, הוצ' תיאודור, עמ' 261, ועיין מ"ש בתרביץ הנ"ל. ובירושלמי רפ"ב אמרו על משנתנו: הדא דתימר בריחיא דתמן, ברם בריחיא דידן (בירושלמי כיר"ז: בריחייא דהכא , והיא היא) ג' מן האיצטרוביל, שהן ארבעה מן הקלת. וכבר בארתי במחברתי תלמודה של קיסרין, עמ' 17, שריחיא דתמן פירושו ריחים של טבריא שהיו להם ריחים פרימיטיביות של שכב ורכב, 13 בממצאים הארכיאולוגיים של רחים מזמן המשנה מרובים רחים כאילו. אבל בריחים דידן, כלומר של קיסרי (שהיה להם משק מפותח יותר), שהשתמשו בריחים מסובבות, ג' מן האיצטרוביל, שהן ארבעה מן הקלת. אבל קשה מאד לקבל את פירוש בעל פ"מ שריחיא דתמן פירושו ריחים של בבל, וסתם משנתנו מדברת בריחים של בבל ולא של ארץ ישראל. וכל הברייתא שלנו בשם התוספתא בתוספות כ' ב', ד"ה ושל. וכן בס' הנר לר"ז אגמאתי 182 ע"א (בשם ר' ברוך הספרדי): מרחיקין את הרחים וכו' פיר' הרחים של יד הקבוע בקרקע, וכן מפורש בתוספתא. וכן בחי' הרמב"ן כ' ב': וכל רחים האמור במתני' בריחים של יד הן, וכן מפורש בתוספתא. וכן בחי' הר"ן שם עמ' 77.

29-10. ר' יהודה אומ' תוקע יתד בארץ וסומך עליו את הקורה, ובלבד שלא יתקע לתוך של חבירו. ברייתא קשה מאד. ושמא מניח ר' יהודה כדבר פשוט שאף הרחקת כותל מכותלו של חבירו כלול בתוך ההרחקות, ולא יסמוך אדם כותלו לכותלו של חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ד' אמות, עיין בתוספות כ"ב ב', ד"ה אלא. ולאו מטעם הבבלי ("משום דוושא"), אלא משום שבניית הכותל בתוך ד' אמות של כותל חבירו מזעזע ומזיק לכותלו, ויש כאן היזק ממש. 14 עיין בתוספות כ"ב א', סד"ה וקמא, ומ"ש הרשב"א שם (נ"ב ע"ב מן הספר). ועיין בירושלמי פ"ב סה"ג, י"ג ע"ב. ולפיכך אמר ר' יהודה כאן שיכול הוא לתקוע יתד בארץ ולסמוך עליו את הקורה, ובכך אינו מזיק לכותלו של חבירו, ובלבד שלא ינעוץ את היתד בתוך כותלו של חבירו ויסמוך עליו את הקורה. ועיין בח"ד ובמנחת יצחק, ולא הבינותי מה עניין קורה לריחיים.

311. מרחיקין את התנור שלשה מן הכולייא וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"ב סמ"א, ואף כאן בהרחקה מכותלו של חבירו עסיקינן. וכוליא (κοιλία) היא בטן התנור, ומקום רוחבו הוא הגדול ביותר. 15 בפי' הר"ח (הוצ' הר"ש אברמסון בסיני תש"ח, חוברת א'-ג'), עמ' ס"ז: פי' כיליא בטן של תנור ובנין התנור צר מלמטה ובאמצעיתו מרחיב. והראשונים מעתיקים בשמו: כיליא בלשון יון בטן χοιλία

4שהן ארבעה מן השפה. וכ"ה במשנתנו הנ"ל. והשפה היא קצה הפה של התנור, עיין מ"ש ר"י ברנד בספרו כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' תקנ"א. ובירושלמי כאן נחלקו אם מן השפה החיצונה ולפנים, או מן הפנימית ולחוץ.

5ובכירה טפח. לפי פשוטה פירושה שבכירה מרחיק מן הכותל טפח. ובמשנתנו פ"ב מ"ב שנינו, כירה שבבית צריך שיהא תחתיה מעזיבה טפח. ואמרו בירושלמי שם פ"ב ה"א, י"ג ע"ב, שגם למעלה צריך להרחיק מן התקרה טפח, 16 עיין מ"ש במחברתי "ספרי זוטא", עמ' 133, הערה 32. וכאן אמרו שגם מכותלו של חבירו מרחיקה טפח. ולא עוד אלא שבמשנתנו ההלכה חלה גם על בעה"ב עצמו, עיין רש"י כ' ב', ד"ה ואם הזיק, וב"ק ס"א ב', ד"ה לא, וכבר העיר בח"ד שהלכה שלפנינו לא הובאה בפוסקים.