תוספתא כפשוטה על בבא בתרא א:ד

112. לא יטיל אדם מימי רגלים בתוך כותל של חבירו, אלא אם כן הרחיק מלבנים וכו'. כ"ה (לא יטיל) בד ובכי"ע, ובבבלי י"ט ב'. ושם אמרו: בד"א בכותל לבנים וכו'. ובד חסר כאן "מלבנים", ושמא הוסיפוה לפנינו ע"פ הבבלי. ובכי"ו בטעות: לא יטול.

213. ובצונן הרי זה מותר. וכ"ה בכי"ע ובד: ובצונן זה מותר, וצ"ל: [הרי] זה מותר. ואין צונן אלא צונם, עיין מ"ש לעיל ריש ברכות, עמ' 1, ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1231 ואילך. ובירושלמי פ"ב ה"א, י"ג ע"ב: תני בצונם מותר. ועיין להלן שם בירושלמי במעשה בר' יוחנן, 17 הי' הרמב"ן, רשב"א, הריטב"א והר"ן. ועיין בבלי הנ"ל ובהגהות הרמ"ש שם, ד"ה ושל צונמא. ועיין ירושלמי כלאים פ"ז ה"א, ל' ע"ד. ועיין בכורות מ"ד ב', ומ"ש רבה בר בר חנא בבבלי באן י"ט ב'. ובבבלי בכורות שם: אמר רב פפא לא ישתין אדם מים וכו' על מקום קשה וכו', עיי"ש הטעם.

313-14. באמת ביין התירו, ולא רפת בקר. ואע"פ שממעיטו, אינו אלא כמשביחו. במשנתנו פ"ב מ"ג: לא יפתח אדם חנות של נחתומין, ושל צבעין, תחת אוצרו של חבירו, ולא רפת בקר. באמת ביין התירו, אבל לא רפת בקר, אעפ"י שממעיטו אינו אלא משביחו. ובמשנה ד' נפולי: ביין התירו מפני שמשביחו, אבל לא רפת בקר מפני שמפסידו. ויש כאן הוספה ע"פ הברייתא בבבלי שם כ' ב': ביין התירו, מפני שמשביחו, ולא רפת בקר, מפני שמסריחו. ובירושלמי שם ה"ג, י"ג ע"ב: תני באמת ביין התירו אע"פ שממעטו, אלא שמשביחו. וכבר הביאו הראשונים כאן 18 כלומר, ממדתו, לחד מאן דאמר בירושלמי שם. את משנת תרומות פי"א מ"א: אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו. 19 תוספות י"ח א', ד"ה לא, ועיין בראשונים הנ"ל. וכו'. עיין בהערת הר"ש אברמסון, הערה 24 שם. ר' יהודה מתיר, מפני שהוא משביחו. ומדברי רש"י כאן כ' ב' מוכח שפירש שאין העשן קשה ליין, והקשה עליו ר"ת 20 פתחה של כירה הוא מן הצד, והשלהבת יוצאה מן הצד. ממשנת מנחות פ"ח מ"ו שפסלו מעושן לנסכים, ותירצו (בתירוץ אחד) דיין מעושן פסול לנסכים, לא מפני שמפסידו אלא שנשתנה מכמות שהיה. ובאמת כן מפורש ברש"י עצמו במנחות פ"ו ב' למשנתנו שם (לא מעושן, ולא מבושל): כשהיו ענבים מרים היו מעשנין אותן, כדי למתקן, או מבשלין אותן. ועיין גם בפיה"מ שם. ועיין בפירוש ר"ת שם ובדק"ס, עמ' 93, הערה ח'.

414-15. אם קדמו חנות, ורפת, את האוצר, אין יכול למחות בידו. וכן בירושלמי פ"ב ה"ג, י"ג ע"ב: ותני כן אם קדמה הרפת, או חנות, לאוצר, אין יכול למחות. ובבבלי כ' ב': תנא אם היתה רפת קודמת לאוצר מותר. ובח"ד הגיה גם כאן [מותר]. ואח"כ מתחיל עניין אחר: אין יכול וכו'. אבל מן הירושלמי ראינו שאין להגיה כן, ועיין מ"ש להלן. ועיין בתוספות י"ח א', ד"ה ואם, ובהגהות הרמ"ש שם י"ח סע"א.

515. ולומר לו איני יכול לישן וכו'. כאן צריך לחזור על הסיפא לעיל: אין יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן וכו', והיא פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"ג. וכן רצה לפרש בשירי מנחה, אבל העדיף את ההגהה למעלה "מותר", ואינו מחוור. ועיין הפירוש בפ"מ, והוא דוחק דוחקין.

616. ולא מפני ריח רע. מלים אלו חסרות במשנתנו הנ"ל, ופירושו שהוא טוען שאינו יכול להתנמנם מחמת הריח הרע, והוא אינו נותן לו לישון. ועיין בבלי כ"ג א', ברש"י ובראשונים שם. ועיין גם בירושלמי פ"ב ה"ג, י"ג ע"ב. וכאן, כנראה, מדברים בריח רע של בורסקי, ולעצם הפירוש במשנתנו עיין ר"מ פ"ו מה' שכנים הי"ב, ושאר מפרשים במקומם.

7ולא מקול התינוקות. ופירשה רבא בבבלי כ"א א' בתינוקות של בית רבן, אבל במלמדן אומנות יכול למחות. וכן בירושלמי פ"ב ה"ג, י"ג ע"ב (אילין דמלפין טלייא).

816-17. לשכנו אין יכולין לכופו. [רבן שמעון בן גמליאל אומר לשכנו יכולין לכופו]. המוסגר חסר בכ"י, אבל ישנו בד ובכי"ע. ובח"ד העיר על הבבלי כאן כ"א ב', והוסיף: וכבר תני תנא לעיל בפ' בתרא דב"מ (פי"א הט"ז). ובירושלמי פ"ב ה"ג, י"ג ע"ב: תני לשכינו יכול לחזור בו, משקיבל עליו אינו יכול לחזור בו. רשב"ג או' אף משקיבל עליו יכול לחזור בו, דו יכיל מימר ליה, אינון אזלין ואתיין להכא, בעיין לך ולא משכחין לך, ומרבין עלינו הדרך. ומכאן ברור שאין זו הברייתא שלעיל ב"מ פי"א הט"ז הנ"ל שעוסקת בעניין אחר לגמרי, ושם הוא כמו בבבלי כאן כ"א ב'. ופירש הרשב"א בחידושיו כ' ב' ובשו"ת שלו ח"א סי' תתקי"ג שהברייתא שבירושלמי מפרשת את משנתנו פ"ב מ"ג: חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין, 21 עיי"ש בחידושיו מה שדייק מלשון משנתנו. ועליה אמרו בירושלמי ששכינו שלא מחה יכול לחזור בו, אבל אם קבל עליו אינו יכול לחזור בו, ורשב"ג סובר שאף אם קיבל עליו יכול לחזור בו, ועיין בריטב"א שם ולהלן בבבלי כ"ג א', ובחי' הר"ן, עמ' 91. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' קי"א. והסיקו מכאן הראשונים הנ"ל שטענת נכנסין ויוצאין היא כמו טענת חזקה בניזקין, ולמדין מכאן ששתיקה בניזקין אינה מועילה, אבל קבלה בפירוש מועילה לת"ק, ולרשב"ג אינה מועילה, ולשיטת ר"ת 22 תוספות כ"ג א', ד"ה אין. אפילו קניין אינו מועיל, כרשב"ג כאן, אבל הר"מ פי"א מה' שכנים ה"ד סובר שקניין מועיל, עיי"ש במ"מ ובחי' הר"ן הנ"ל, עמ' 90. ועיין שם בלח"מ במקומו. ועיין בהמשך הירושלמי שם שהביאו בחי' הרשב"א ובשו"ת שלו הנ"ל, ובקיצור גם בריטב"א ובחי' הר"ן שם, ובבאור הגר"א חו"מ סי' קנ"ו ס"ק י"ד. אבל בחי' הרמב"ן כ"ג א' פירש את הירושלמי שמחילה גרידא מספיקה לת"ק (ואין צורך בקניין) ורשב"ג חולק, ואין הלכה כמותו, שהרי אמרו שם: אתייא דרשב"ג כר"מ (במשנת כתובות ספ"ז), והרי אין הלכה כר"מ. והרשב"א הנ"ל סובר שבנידן שלפנינו אף ר"מ מודה, עיי"ש. ועיין במאירי, עמ' 138 ואילך. ואשר לשכינו נחלקו בירושלמי שם אם הכוונה לשכינו בביתו שנתן לו רשות, או אם הכוונה לשכינו בחצר שנתן לו רשות לפתוח חנות בחצירו, עיין בנתיבות ירושלים במקומו. ולפי זה צריכים לפרש שהבבא שלנו עונה על הרישא של משנתנו, ועליה אמרו שלשכינו אינו יכול לכופו ולומר לו איני יכול לישון, שהרי ידע וקבל עליו כשהשכיר לו, ורשב"ג חולק וסובר שאף לשכינו אינו כופהו, מפני שיכול לחזור בו, כבירושלמי הנ"ל. ועיין במיכל המים לירושלמי שם.

917-18. יש לו חנות ברשות הרבים, ומבקש לפתחה לחצר השותפין, יכולין לעכב על ידיו, מפני שמרבה עליהן את הדרך. כל הברייתא עד סוף ההלכה הובאה בשם התוספתא בשו"ת הרשב"א ח"ב סי' מ"ז, ולא הובאה שם אלא משום הסיפא: יש לו גג וכו', עיין מש"ש. ובס' הנר לר"ז אגמאתי י"א ב', 177 ע"ב: וראינו מי שפירש מרבה עליהן את הדרך (בבבלי י"א ב') עניין אחר שמצריכין לסבב (עיין רש"י שם במקומו), ופירוש דחוי הוא, דבהדיא תניא בריש תוספת בבא בתרא יש לו חנות ברשות הרבים, ומבקש לפתחה לחצר השותפין, יכולין לעכב על ידו, מפני שמרבה עליהן את הדרך. וכן באו"ז ב"ב סי' כ"ב, ג' ע"ג, מביא את התוספתא כאן ואת הבבלי כאן ס' א', ומוכיח שמרבה את הדרך כוונתו מרבה דריסת הרגל של בני אדם. ובעיטור, מודעא, נ"ב ע"ג, מביא מן הירושלמי כאן פ"ב ה"ג, י"ג ע"ב, שמפורש שם (פעמיים): אינון אזלין ואתיין להכא בעיין לך ולא משכחין לך ומרבין עלינו הדרך, וע"פ זה הוא מפרש גם את הבבלי בב"ב ס' א' הנ"ל, ולעיל בעיטור שם פירוש אחר למרבה את הדרך. ובמאירי שם, עמ' 318, כתב: ואע"פ שבקצת מקומות אנו מפרשים רבוי הדרך בעניין אחר (עיין לעיל שם, עמ' 78), בכאן אתה צריך לפרשו כן וכו'. ולפי דעתו אין הכרח לפרש ביטוי זה במשמעות אחת בכל מקום.

1019-20. יש לו בית בחצר השותפין, ומבקש לחלקו ולהקרות בו את התינוקות, יכולין לעכב על ידיו, מפני שמרבה עליהן את הדרך. בח"ד פירש (ע"פ הבבלי כ"א א') בתינוקות גוים. ובירושלמי פ"ב ה"ג, י"ג ע"ב: אילין דמלפין טלייא (כלומר, אומנות) וכו'. ברם כאן מפורש: "ולהקרות" בו את התינוקות, וכ"ה בשו"ת הרשב"א הנ"ל. ולפיכך נראה שלהקרות פירושו ללמדן אומנות הכתיבה, וכבבלי גיטין כ"ד ב'. ואף בירושלמי שם רפ"ג, מ"ז ע"ג: מהו מקרין . מלמדי תינוקות, והכוונה שמלמדין אותן אומנות הכתיבה, כפי שמוכח מן העניין שם. ולעצם ההלכה עיין מ"ש להלן בסמוך.

1120-22. [יש לו גג ברשות הרבים, ומבקש לבנות על גביו עלייה לפותחה לחצר השותפין, יכולין לעכב על ידיו, מפני שמרבה עליהן את הדרך]. כיצד הוא עושה, [עושה לו] לול ופותחה לתוך ביתו. המוסגר נשמט בכ"י ע"י הדומות וישנו בד ובכי"ע. ובמשנתנו פ"ג מ"ז: לקח בית בחצר אחרת, לא יפתחנה לחצר השותפין. בנה עלייה על גבי ביתו לא יפתחנה לחצר השותפין, אלא אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו, ובונה עלייה על גבי ביתו, ופותחה לתוך ביתו. ובבבלי שם ס' א': לא יפתחנו לחצר השותפים. מאי טעמא, מפני שמרבה עליהם את הדרך. אימא סיפא אלא אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עלייה על גבי ביתו, והלא מרבה עליו את הדרך ? אמר רב הונא מאי חדר שחלק חדרו לשנים, 23 כ"ה בכל כתה"י, עיין דק"ס, עמ' 182, הערה מ'. ומאי עלייה, אפתא. ופירש הרשב"ם שרב הונא אמר שאין הכוונה במשנתנו שבונה חדר חדש ממש אלא חולק את חלל ביתו לשנים, וכן אין הכוונה שבונה עלייה על ביתו אלא חולק את גובה הבית באמצע ביציע, ונמצא העלייה בנויה מאליה. ולפ"ז אינו יכול להוסיף על הבניין, אפילו אם לא יהיה לדיירים שידורו בהוספה פתח מיוחד לחצר, אלא דרך פתחו של הבית. וכן היא גם שיטת הר"ח (לפי הריטב"א במקומו) וכן סוברים בתוספות ס' א', ד"ה לקח. וכן סוברים בעיקר הדין, שאין להוסיף בניין בכגון דא, גם בתוספ' רי"ד נ"ט ב' (פ"ג סי' ע"ח), ביד רמה, הר"א אב"ד 24 לפי עליות דרבינו יונה ספ"ג, עמ' רס"ד. ורבינו יונה שם, 25 אלא שרבינו יונה ועוד פירשו שחולק את חדרו, היינו כלפי פנים הבית, ואם אדם ידור שם יצטרך לעבור דרך החדר החיצוני, ואין דרך בני אדם לעשות כן, ואין חדר זה אלא לצניעות, וכן הדין באפתא, שאפילו יגביה את הכתלים אין בני אדם דרים באפתא, ואינה עשויה אלא לתשמיש כלים. ולמעשה חדר פנימי שאין לו פתח אלא דרך החיצוני היה ידוע בעולם העתיק ושימש לשמירת דברי ערך, ὀπἰσθὀδομος. עיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 278. ועיין בפירוש הראב"ד בשטמ"ק ובניסוח דבריו במאירי, עמ' 318 ואילך, והוא פירש את הבבלי בדוחקי דוחקים, כפי שהוא מודה בעצמו. אבל הרי"ף 26 לפי הרמב"ן, הרשב"א ועוד, עיין להלן. ובתשובות הרי"ף שלפנינו ד' ליוורנו סי' רפ"ז קיצרו, והשמיטו את התשובה. והרמב"ם (פ"ה מה' שכנים ה"ח) סוברים שהוא יכול להוסיף על הבניין, בתנאי שאין בהוספה פתח לחצר, אלא דרך ביתו, ויכול לחלוק את ביתו ולבנות עלייה, ובלבד שאין להם פתח אלא דרך ביתו. וכן מביא בעיטור, מודעא, נ"ב סע"ב, בשם מנהג ראשונים בנירבונא להגביה בית בעלייה 27 בעליות דרבינו יונה הנ"ל מביא להפך בשם חכמי נרבונא. ולקנות בית בחצר ולפתוח אפילו לתוך ביתו, והכל כמנהג וכו', ומביא ראייה מן התוספתא לעיל ב"מ פי"א ה"ב, עיין מש"ש. ועיין גם בעיטור להלן שם, נ"ב ע"ג. ובחי' הרמב"ן נ"ט סע"ב, השגות על הצבא קרוב לסופו, בשו"ת הרשב"א ח"ב הנ"ל ובחידושיו כאן ס' א', בריטב"א ס' א', בחי' הר"ן שם מביאים ראייה מן התוספתא כאן שלא אסרו אלא לפתוח לחצר השותפין, אבל פותח לתוך ביתו. ועיין גם במ"מ פ"ה מה' שכנים ה"ח ובנ"י פ"ג ריש סי' תשנ"ז (בסוף המשנה). והראשונים הנ"ל מסתייעים גם בתוספתא ב"מ פי"א הט"ו, עיין מש"ש. ועיין בריטב"א שם בשם מורו שמסתייג מראיית הרמב"ן משתי הברייתות בתוספתות הנ"ל, ואומר שאינן עדיפות מן המשנה, ויפרשו עלייה, אופתא, ופותחם לתוך ביתו היינו כעין חדר שאין עשוי לדיורין אלא לתשמיש ולאוצר, עיי"ש. ברם מתוך הלשון "ועושה לול" ברור שלפנינו עלייה ממש, וכן מפרש רש"י במנחות 28 וכן מוכח מן העניין בתלמוד שם. ל"ד א': לול הפתוח מן הבית לעלייה. זהו דרכן, ארובה באמצע העלייה ועולין לה מן הבית במעלות, ועושין ד' מחיצות סביב המעלות למטה וכו', וכן מוכח מן הירושלמי ביומא פ"א ה"א, ל"ח ע"ג (ובמקבילה בסוף מגילה). ובשימוש עצים וכלים, אין צורך בלול. ובירושלמי ב"ב פ"ג סה"ט, י"ד ע"ב: נתן ר' 29 צ"ל: בר, עיין במחברתי תלמודה של קיסרין, עמ' 104. ובכיר"ז: ר' נתן בשם ר' הושעיה, וצ"ל: בר הושעיה. הושעיה בחולק את ביתו. ופירש הרא"ף לנכון שפיסקא זו מפרשת את משנתנו הבאה. 30 אין כאן שום הגהה, והפיסקאות בירושלמי אינן מגוף הירושלמי, כפי שכבר ראו הראשונים והאחרונים, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 938, ועמ' 941. ומלשון הירושלמי משמע שדווקא אם חולק את ביתו רשאי, אבל אם מוסיף בניין לביתו, אעפ"י שאין משם פתח אלא לביתו, והיציאה היא דרך ביתו, אינו רשאי, שלא כשיטת הרי"ף והר"מ.