תוספתא כפשוטה על בבא בתרא א:ו

124-26. מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות, כדי שיהא זוקף את הסולם, ואת הכותל מן המזחילה ארבע אמות, כדי שיהא לו מקום לסיד. במשנתנו פ"ב מ"ה נתנו טעם לרישא: כדי שלא תקפוץ הנמייה, ובסיפא: כדי שיהא זוקף את הסולם. ושאלו בבבלי: לימא מתניתין דלא כר' יוסי, דאי ר' יוסי, הא אמר זה הופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו ? אפילו תימא ר' יוסי וכו', מודי ר' יוסי בגירי דיליה, הכא נמי זמנין דבהדי דמנח ליה, יתבא בחור וקפצה וכו'. וכתב בח"ד שלתנא שלנו נראה דוחק טעם הבבלי שיש לחשוש שמא באותו רגע שיטול את הסולם תקפוץ הנמייה מתוך החור, ולפיכך נתן טעם אחר, ואומר שאסור לבעל החצר להעמיד סולם בארבע אמות שעל יד השובך, מפני שזכות בעל השובך חלה על ד' אמות שעל ידו, כפירוש הר"מ, ועוד, במזחילה, 31 ר"מ פט"ז מה' שכנים ה"ח, שו"ע חו"מ סי' קנ"ה סעיף י"ז, עיי"ש. ובעל החצר צריך להניח לו מקום ד' אמות שיעמיד את הסולם שלו. ועיין במלא"ש למשנתנו (בעניין מזחילה). ובירושלמי פ"ג ה"ח, י"ד ע"ב: המזחילה יש לה רשות ארבעה אמות. ואשר לסיפא נ"ל שאין הבדל בין טעם המשנה לטעם התוספתא, והכוונה בתוספתא היא שבשובך מניח לו מקום להעמיד את הסולם של שובך ליטול ממנו גוזלות, אבל במזחילה נותן לו ד' אמות כדי שיהא לו מקום לסולם של העלייה לסוד את קצה גגו. ובבבלי ביצה ט' א': הרואה (כלומר, שהוא מטלטל את הסולם) אומר להטיח גגו הוא צריך. ופירש"י: להטיח. שהיו טחין גגותיהן בטיט וכו'. טחין אותן ומשפעין הטיח לצד הכתלים, שיזובו מימיו. ואף מזחילה היתה בנויה בתוך הכותל, 32 עיין בפירושים למזחילה שהביא יהושע ברנד בספרו כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' תס"ג. ונתינת מקום לסייד, פירושו נתינת מקום לסולם שיעלה עליו לסייד. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ו ובמפרשים שם, ולעניינינו אין הבדל והכוונה כאן שצריך לסייד את קצה הגג, כדי שהמים יכנסו כולן למזחילה.