תוספתא כפשוטה על בבא בתרא י:ו

118-19. חלה ונתרפא, נתרפא משל עצמו. פיסקא ממשנתנו פ"ט מ"ד.

219-20. אמ' רבן שמעון בן גמליאל במי דברים אמורים ברפואה שיש לה קיצבה, אבל רפואה שאין לה קיצבה נתרפא מן האמצע. וכ"ה ("נתרפא") גם בד ובס' ההשלמה פ"ט סי' ה'. וכ"ה במשנתנו הנ"ל, וברישא כאן ובבבלי קמ"ד ב'. אבל בכי"ע: מתרפא מן האמצע. וכ"ה בראשונים שנציין להלן. ובתוספות קמ"ד ב', ד"ה חלה: ויתרפא מן האמצע. וכן מעתיק בשו"ת יכין ובועז ח"א סי' י"א, ו' ע"ג. ובאו"ז ב"ק פ"א סי' ס"ג, ד' ע"א: תתרפא מן האמצע, וצ"ל: מתרפא, כבשאר הראשונים. ואפשר שבראשונים שגרסו: מתרפא, צ"ל: ניתרפא. 23 שיבוש רגיל מאד. כשהנו"ן והיו"ד מתחברים, ויוצא מי"ם. ולפי הגירסא "נתרפא" משמע שכבר נתרפא, אבל בוודאי שאם עדיין לא נתרפא יכולים האחים למחות ולומר לו נחלוק בנכסים, ואינו מתרפא מן האמצע. והרמב"ן קמ"ד ב', ד"ה והא דקתני, שגרס בתוספתא כאן "מתרפא" נזהר מזה וכתב: דוקא בשלא רצו לחלוק , או שכבר נתרפא וכו'. והברייתא שלנו הובאה כגירסתנו מחוץ לראשונים הנ"ל גם ברא"ש פ"ט סי' י"ב, בשו"ת שלו כלל פ"ט סי', ד', 24 והובא בשו"ת יכין ובועז הנ"ל, ו' ע"ד. בחי' הרשב"א כאן קמ"ד ב', בחי' הר"ן שם, עמ' 469, בנ"י פ"ט סי' תתצ"ג. והנה במשנתנו ובתוספתא ובירושלמי כאן, לא נזכר אם חלה בפשיעה, או באונס, ובבבלי קמ"ד ב' אמרו אימתי מתרפא משל עצמו בזמן שחלה בפשיעה, כגון שלא נזהר מן הקור ומן החום, אבל אם חלה מאונס נתרפא מן האמצע. ולא נתבאר אם מדברים ברפואה שאין לה קיצבה, או אפילו ביש לה קיצבה. ובתוספות קמ"ד ב' הנ"ל מפורש שבאונס אין חילוק בין אין לה קצבה לבין יש לה קיצבה. 25 עיין בהגהות הב"ח, והיא הגהה מסברא. ובחי' הריטב"א קמ"ד ב': אבל באונס נתרפא מן האמצע. פירשו רבותי דדוקא ברפואה שאין לה קצבה, שהוא דומיא דמזונות, אבל רפואה שיש לה קצבה מתרפא משל עצמו (כלומר, אפילו באונס), וכעניין שאמרו בכתובות גבי רפואת אלמנה, 26 כתובות נ"ב ב'. וכדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא. וכן מפורש בתוס' במה דברים אמורים ברפואה שאין לה קצבה, אבל ברפואה שיש לה קצבה מתרפא משל עצמו. וגירסא זו אין להעמידה אלא אם שנו לפני כן: אם חלה באונס מתרפא מן האמצע. וכן במאירי שם סוף עמ' 604: ופירשו בתוספתא דוקא ברפואה שאין לה קצבה, הא יש לה קצבה לעצמו, ואפילו באונס. והוא מוסיף: ויש מהפכין התוספתא לומר שביש לה קצבה לעצמו, בפשיעה, אבל אין לה קצבה, אף בפשיעה מן האמצע, ואין נראה כן. והביא הרב את הגירסא שלפנינו בשם "יש מהפכין את התוספתא". ועיין בהגהת הרמ"א חו"מ סי' קע"ז סעיף ב' ובש"ך שם ס"ק ג'. וכבר אמרנו לעיל שחילוק זה בין פשיעה לאונס לא נזכר במקורות א"י, שאף קור וחום אינה פשיעה גמורה, ואין אדם רוצה להיות חולה. אבל אם עבר על דברי הרופא פשיטא שהיא פשיעה גמורה, והכל משל עצמו. וראינו שהראשונים הנ"ל הסמיכו את התוספתא שלנו לדברי רשב"ג 27 בחי' הרמב"ן, הרשב"א ונ"י בטעות: ר"ג (במקום רשב"ג), והיא טעות מצויה. שבברייתא שבבבלי כתובות נ"ב ב', ופסקו כמותו. וכתב בחי' הרמב"ן: ואע"ג דאיכא לאיפלוגי בהו בטעמא 28 לשיטת הסוברים שרשב"ג מדבר באלמנה גרידא שאין היורשים יכולים לסלק אותה מן המזונות בוודאי יש חילוק, אלא אפי' לשיטת העיטור שגם בבעל הדין כן, כפי שמוכח מן הירושלמי שם, יש חילוקים גדולים בין אשה לנידון שלנו, עיין במאירי כתובות שם, עמ' 195, ומ"ש הרשב"א שם בשם הראב"ד. אנן לא פלגינן וכו'. ובאמת בירושלמי כאן פ"ט ה"ו, י"ז ע"א, מביא את הברייתא של כתובות על משנתנו, אבל כבר כתב הראב"ד (לפי שטמ"ק קמ"ד א'): ואין ללמוד מסמוכין דגמרא דבני מערבא, ועיין נת"י ל"ט ע"א (מן הספר) דברים של טעם. 29 וכתב שם בשם העיטור, סוף חלוקת קרקעות, הוצ' רמא"י, כ"ז ע"ג: "ירושלמי וכן האשה . רשב"ג אומר מכה שיש לה קצבה" וכו', וחשב שהמלים "וכן האשה" הן מן הירושלמי, ושהירושלמי הביא את דברי רשב"ג על האחין, והוסיף: וכן האשה, והביא את הברייתא בעניין רפואת האשה. ואין כאן וודאי, ואפשר שכיוון לציון ההלכה שבירושלמי, והיתה לפניו כל הסוגיא על הפיסקא "וכן האשה" שבמשנתנו פ"ט מ"ג. ואשר לפירוש "יש לה קצבה" כתב בשטמ"ק שם בשם גאון: כל מכה דקיצי עליה לרופא דמי, ומקבל אנפשיה לרפאותה. ועיין באוה"ג כתובות, הפירושים, עמ' 29, ובהערה י"ד שם. 30 וצ"ע אם סממני רפואות בכלל, אלא שבזמן העתיק הרופא הוא שסיפק את סממני הרפואות. ועיין במאירי כתובות, סוף עמ' 195 הנ"ל, ובהערות י"א-י"ב שם. ופשוט שגם "בעין ותרנוגלין" בכלל מזונות הן. ועיין שטמ"ק קמ"ד ב', ד"ה אבל חלה (בשם הראב"ד). והכתיב "במי דברים אמורים" רגיל בכ"י שלנו בעיקר בסדר זרעים, עיין מ"ש לעיל ח"א (דמאי), עמ' 227, הערה 14.