תוספתא כפשוטה על בבא בתרא יא:ט

135-37. נימוק, או שהרקיב, מביאו לבית דין ועושה לו בית דין קיום. נימוק, או שניטשטש, מביאו לבית דין ועושין לו קיום בית דין. ברור שיש כאן כפילות וטעות. ובד: נימחק , או שהרקיב, נימוק או שניטשטש, מביאו לבי' דין ועושין לו קיום בית דין. ובכי"ע: "נמחק, או שהרקיע 33 שמא אין כאן ט"ס, והכוונה "שהוטלא", עיין בשו"ת הרדב"ז ח"ב (ד"ו) סי' תשמ"ח בעניין שטר שיש לו טלאי מגבו. ורקע במשמעות "להטלות" גם בלשון חכמים, כגון במ"ר ספ"ד (בכי"א): ולובש המרוקעים . ועיין גם זבחים י"ח ב', וגירסת הילקוט תצוה רמז שפ"ד ועוד. מביאו לבית דין ועושין לו קיום", וחסר שם "נימוק או שניטשטש". ועיין להלן סהי"א, שורה 49. ופירושו שאם נמחק מאליו, או הרקיב, או שנפלו עליו מים ונימוק, או ניטשטש מרוב הזמן (עיין רשב"ם קס"ח סע"א), ועדיין רישומו קיים, מביא את השטר לב"ד, וב"ד מקיימין אותו (כשהביא עדי קיום) וכותבין לו שטר אחר, עיין להלן בסמוך. ובמשנתנו פ"י מ"ו: מי שנמחק שטר חובו, מעמיד עליו עדים, 34 כגירסת המשנה שבירושלמי, לו, קויפמן, פרמה, מלא"ש ועוד. ובא לפני בית דין ועושין לו קיום. איש פלוני בן פלוני נמחק שטרו וכו'. ונחלקו הראשונים בפירושו, עיין ברשב"ם ובשטמ"ק במקומו, בר"מ פכ"ג מה' מלוה ולוה הי"ב, ועמ"ש להלן בסמוך.

237-40. נקרע, או שאבד, מביא עדיו לבית דין ועושין לו קיום בית דין. אי זהו קיום בית דין, במותב פל' בן פל' הוציא פל' לפנינו שטרו קרוע, ובדקנו עדותן של עדים ונמצאת מתכוונת גובה, ואין צריך להביא ראיה, ואם לאו, צריך להביא ראיה. וכ"ה בד ובכי"ע, אלא שבכי"ע הסיום הוא: ואם לאו, אין גובה עד שיביא ראיה. וכן מעתיק הרשב"א בחידושיו קס"ח א' את כל הבבא (בשינויים קלים), והסיום הוא כבכי"ע. ובבבלי קס"ח ב' מסמיך למשנתנו הנ"ל: ת"ר איזהו קיומו, במותב תלתא הוינא, אנו פלוני ופלוני ופלוני, 35 ואף בתוספתא הכוונה כן שהיו שלשה, אלא שהתוספתא קיצרה בלשונה. הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו ביום פלוני, ופלוני ופלוני עדיו. ואם כתוב הוזקקנו לעדותן של עדים, ונמצאת עדותן מכוונת גובה ואינו צריך להביא ראיה, ואם לאו, צריך להביא ראיה. ומלשון הבבלי מוכח שברייתא זו מפרשת את משנתנו. וכבר אמרנו לעיל שהראשונים חולקים בפירוש המשנה. וכתב הראב"ד (הביאו הרשב"א בחידושיו הנ"ל) 36 "זהו תורף פירושו". בפירוש משנתנו הנ"ל: מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לבית דין, ודווקא בשלא נמחקו העדים החתומין עליו, ומביאין לב"ד, והם יקיימו וכו', אם כתוב בו הוזקקנו לעדותן של עדים, כלומר לעדות העדים שראוהו בשעה שנמחק, והעידו לפנינו על תורף השטר, שכך וכך היו כתוב בו, ונמצאת מכוונת, שבדקנו אותן זה שלא בפני זה וכו', ואם לאו, צריך להביא ראיה שלא נפרעה, וגובה מנכסים בני חורין, לפי שאין בידו לא שטר ולא קיום, והרי הוא כמלוה על פה, והטעם מפני שאנו חוששין לב"ד טועין, שמא לא בדקו העדים יפה. והשיג עליו הרשב"א הנ"ל: וזהו מן התמה, דלב"ד טועין לא חיישינן וכו', וכן מוכיח בתוספת' דתניא התם בפרק האחרון של מכילתין נקרע, או שנאבד, מביאין עדים לב"ד, ועושין לו קיום ב"ד, אי זהו קיום ב"ד במותב תלתא כחדא 37 כגירסת הקדמונים בבבלי כתובות כ"ב א', עיין בהוצאת יד הרב הירצוג שם, עמ' קמ"ז, בשנו"ס הערה 10. הוינא, והביא פלוני בן פלוני שטר קרוע וכו' (כלשוננו בתוספתא), אלמא אפילו בנקרע, שהשטר בא לפניהם, ורואין מה שבתוכו כותבין כן, והיא על חתימת עדי השטר והיינו קיום. ואלא מיהו קשיא לי, מאי דקתני בתוספתא, או שאבד, וכשנאבד השטר אי אפשר לקיים עדות עדים החתומים בשטר, ואדרבא משמע דעל עדותן של אלו שהעידו שנקרע, או שנאבד, קאמר, והכי קאמר, הוזקקנו לעדותן של אלו לדעת היאך נקרע, או נאבד, ונמצאת מכוונת וכו'. ומסתבר מאד שהראב"ד סמך את פירושו על התוספתא כאן, שכתוב בה "שאבד", והעיקר הוא חקירת העדים המעידים על מה שכתוב בשטר, שהרי לא מצאנו חקירה של עדי קיום, ועדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין, 38 ירושלמי שביעית פ"י ה"ה, ל"ט ע"ד (ומקבילות), בבלי גיטין ג' א' ומקבילה. אבל העדים שמעידים על תוכן השטר היא עדות ככל עדיות וב"ד חוקרין אותן. ומ"ש הראב"ד "בית דין טועין" אינה אלא מליצה בעלמא, שהרי גם על גדולי ישראל כתב שהם תוקעין עצמן לדבר הלכה, 39 "ומה נעשה לחכמי צרפת, שהן תוקעין את עצמן לדבר הלכה" (לפי א' מרכס בצופה הצרפתי חנ"ט, 1910, עמ' 208, הערה 1), ורמז ליבמות ק"ט ב'. וכוונתו שבכגון דא קשה מאד לחקור את העדים, כמו שכתב הרמב"ן בחידושיו קס"ח א', ד"ה מתני, ולפיכך אם ב"ד לא כתבו בפירוש שבדקו את העדים, יש לחשוש שמא לא בדקו יפה. נמצאת אומר לפי פירוש הראב"ד שכל הקיום כאן הוא בעדים שמעידים על מה שהיה כתוב בשטר, ולפיכך השיג על פסק הר"מ בפכ"ג מה' מלוה ולוה הי"ב, עיין במ"מ שם. ועיין מה שכתב במרכבת המשנה במקומו ומה שהביא בחי' הרשב"א הנ"ל בשם הר"א אב"ד, ועיין על כל העניין במאירי, עמ' 690–692.