תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ב:ב

13-5. הלוקח [מחמת הלוקח] אע"פ שהלוקח הראשון או' גזילה היא בידי, לא כל הימנו לאבד זכותו של זה. המוסגר חסר בכי"ו, והשלמתי ע"פ ד וכי"ע. וכן מעתיק בשם התוספתא בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' קפ"ח. וברא"ש פ"ג סי' ח' מביא בשם התוספתא: הלוקח מן הלוקח וכו', וכ"ה בס' מישרים לרבינו ירוחם נתיב י"א ח"ב, ובתשובת ר' משה דברושיילש 2 עיין בשם הגדולים להחיד"א, מערכת ספרים, ערך חזה התנופה, ובשו"ת הריב"ש סי' ר"ט, ושמא הוא ממשפחה זו. שבשו"ת הר"מ ד' ליפסיאה סי' ר"ט, מ"א סע"ד. ובשו"ת הריטב"א 3 נדפס בטעות על שם הרשב"א בשו"ת הרשב"א ח"ב סי' רכ"ו. סוף סי' קפ"ב: וכן שנינו בתוספתא: ראובן שלקח שדה משמעון, ואמ' שמעון שהיא גזולה בידו לא כל הימנו לאבד זכותו של זה. והעתיק את התוספתא בניסוח עצמו, כרגיל אצלו. והלשון שלפנינו ( מחמת הלוקח) נכון, משום שברייתא זו נסמכה למשנתנו פ"ג מ"ג: הבא מחמת 4 כגירסת הר"ח (עיין לעיל פ"א, הערה 15), עמ' ע"ח, כ"י ה' וכי"פ מ"א א' (דק"ס, עמ' 145, הערה ז'), כ"י ה' וכי"ר, כ"ג א' (עיין דק"ס שם, עמ' 103, הערה נ'). וכ"ה בר"ג כ"ג א', מ"א א', ומאירי למשנתנו, עמ' 234, ועוד. ירושה אינו צריך טענה, ומלמדת התוספתא שהוא הדין הבא מחמת לוקח, ולא זו בלבד שטוענין ללוקח, 5 כשם שטוענין לבא מחמת ירושה, עיין בבלי כ"ג א'. אלא אפילו אם הלוקח הראשון מודה שהיא אינו שלו, אינו נאמן, עיין בראשונים הנ"ל. ועיין בח"ד שהביא את שו"ת הרא"ש כלל צ"ט סי' ד', ותמה שלא הביא את התוספתא כאן, וכבר ראינו שהרא"ש בעצמו הביאה בפסקיו, ועיי"ש בבבלי ל' ב'. וציינתי לכל הראשונים הנ"ל בתס"ר (ירושלים תפרח"י) במקומו, עמ' 135.

25. האוכל שדה מחמת אונו, ונמצאת אונו שהיא פסולה, הרי זו אינה חזקה. כ"ד בד, בכי"ע, בירושלמי שבועות פ"ו ה"ב, ל"ז ע"א, ובכל הראשונים שנציין להלן. ובכי"ו נשמטה המלה "אינה" בט"ס. ומחמת שהיו רגילים להעלות (לרשום) את השטרות בערכאות קראו לשטר בשם היוני ὠνή בכ"מ. ובס' המקח והממכר לרב האיי שער מ' (קרוב לסופו) ע"ה ע"ב: כדגרסינן האוכל שדה מחמת אונו, ונמצאת אונו פסולה, הרי זו אינה חזקה. והתוספתא הובאה ביד רמה ק"ע א' סי' צ"ח, בחי' הרמב"ן ל"ב ב', ד"ה אמאי. ולהלן שם קס"ט ב', ד"ה הבא, כתב רבינו על המחלוקת בבבלי שם: הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר דברי רבי, רשב"ג אומר בחזקה וכו' (עיי"ש בבבלי), "והוצרכתי לפרשה שלא יטעה אדם לומר שראובן שאוכל שדה שמעון וטוען לקחתיה ממך ונמצא לו שטר פסול שתועיל חזקתו כלום, אלא לדברי כולם חזקתו אינה חזקה, והכי תניא בתוספתא בפרק חזקת הבתים, אבל בירושלמי מצאתי" וכו'. עיי"ש שמבאר את הירושלמי, ומסיים: "ובשער מ' מס' המקח פירשה הגאון ז"ל לתוספתא זו, משום שצריך לבאר (נ"ל שצ"ל: לברר), ואליבא דר', ואתי' כר' ירמיה [ב]ירושלמי". ולהלן שם ק"ע א': "בלברר קא מיפלגי. פר"ח ז"ל שאם טען ואמר אבד שטרי, אינו נאמן לדברי רבי, ובס' המקח נמי אמר שאם לא הביא שטר ונמצאו דבריו בטלים, או שהביא ונמצא בטל, נתבטלה נמי החזקה". ובשו"ת הריב"ש סי' שע"ב (קרוב לסופה): כל שנמצא השטר בטל, החזקה בטלה, והכי תניא בתוספתא בפרק חזקת ובירושלמי דמס' שבועות, וכ"כ הרמב"ם (פי"ד מה' טוען ונטען סהי"ב) והרמב"ן ז"ל, וכ"כ רבינו האיי ז"ל בס' המקח ור"ח ז"ל, ואין חולק. ומ"ש בשם ר"ח הוא בר"ח שבועות מ"א ב': המחזיק מחמת אונו ונמצא פסול, בטלה החזקה, ושם נראה שהר"ח מביאה מן הירושלמי. ועל פיו, כנראה, הביאו ("חזקתו בטלה") בשם התוספתא בחי' הרשב"א ב"מ ו' ב', שו"ת שלו כ"י ירושלים (90 .No) סי' כ', 17 ע"ב, מ"מ פי"ד הי"ב, חי' הר"ן קע"א, 6 עמ"ש שם שבירושלמי משמע שאין חזקתו בטלה, אלא כגון שמתחילה טען שיש לו שטר, ולא הזכיר חזקה, אבל אם מתחילה טען שיש לו שטר וחזקה, אין חזקתו בטלה. ודבריו נובעים מפירוש הרמב"ן לירושלמי בחידושיו לבבלי שבועות מ"א ב'. אבל במה"פ לירושלמי שם פ"ו ה"ב, ד"ה הרי, הביא את חי' הרמב"ן מכ"י, תפס עליו, ופירש את הירושלמי אחרת, עיי"ש. עמ' 512. והתוספתא הובאה גם בתשב"ץ ח"א סי' נ"ב, ח"ב סוף סי' רכ"ד, שם סי' רנ"ז, רשב"ש סי' רע"ח, סי' רע"ט, רפ"ח (ד"ה והשני) וסי' ש"מ. ובחי' הריטב"א ב"ב קס"ט ב' ניסח (כרגיל אצלו): וכן אמרו בתוספתא המחזיק מחמת אונו ובטלה אונו, בטלה חזקתו. וכן פסק בחו"מ סי' קמ"ו ס"ט. ועיין מ"ש ר"א גולאק בספרו תולדות המשפט העברי (דיני קרקעות), עמ' 101. ועיין בחידושי הרשב"א שבועות מ"א ב' (בהוצ' סופר נשמט) ובר"ן על הרי"ף שם פ"ו סי' אלף קנ"ח.