תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ב:ג

16-7. האוכל שדה בחזקת שהיא שלו, והוציא עליו שטר שמכרה לו, ושנתנה לו במתנה, יתקיים שטר בחותמיו. בבלי קנ"ד ב'.

27-8. ואם אמ' כתבתי שטר ונטלתי מעות, שטר פיסטיס הוא בידך, הכל הולך אחר חזקה. וכ"ה "ונטלתי מעות" גם בד ובגוף כי"ע, אלא שהסופר מחק את המלה "ונטלתי" ע"י נקודות, והגיה: אבל לא נַטַלתִי, וכבר הניקוד מוכיח שיש כאן הגהה. וכן מעתיק גם בשו"ת מהרי"ט סי' קי"ב (והעיר עליו בח"ד), אלא שמגיה: ולא נטלתי. ובתוס"ר (ירושלים תפרח"י) כתבתי שאין ספק שגירסת הנוסחאות היא נכונה, והמחזיק מודה בשטר שכתבו, אלא שטוען שהוא אמנם נטל את המעות בעד השדה, אלא שמכר לו על תנאי שיחזיר לו את השדה כשיחזיר לו את המעות. והוא האמין לו, 7 כלומר, יש כאן מכירה על אמונתו, ὠνὴ ἔν πίστει. ומכיוון שהמוכר אוכל פירות, הרי אין באן חשש ריבית, ועכשיו הוא רוצה להחזיר לו את מעותיו ולהחזיק בשדהו. ולפי זה הבל הולך אחר חזקה, ואם עברו שלש שנים אחר זמן השטר נאמן המחזיק, ומה לי אם טוען קניתי ממך, מה לי אם טוען, מעולם לא מכרתי לך, והיה לו למערער למחות, ולפיכך נאמן המחזיק, ואין צורך לקיים את השטר, שהרי מודה שכתבו. אבל אם לא אכל שני חזקה אפשר שצריך לקיים את השטר, כדי שלא יהא מיגו לטוען. ועיין בבלי בתובות י"ט ב', והלוקח הרי בוודאי לא עבר על שום איסור. ולפי פירוש זה אין הסיפא עניין לברייתא של בר קפרא בבבלי ב"ב קנ"ד ב' הנ"ל, עיי"ש, והעירותי על כך בתס"ר (ירושלים תפרח"י, עמ' 136). ומצאתי שכבר העיר על כך ר"א גולאק בתרביץ ש"א ס"ג, עמ' 83, ועיי"ש הערה ו'.