תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ב:ד

18-10. האוכל שדה שש שנים, ועירער עליו שלש שנים הראשונות, ובאחרונה אמ' לו אתה מכרתה לי, אתה נתתה לי במתנה, אם מחמת טענה הראשונה אינה חזקה, שכל טענה שמקצתה בטילה, כולה בטילה. כ"ה (הראשונות) בד, בכי"ע, בראשונים ובירושלמי שנביא להלן. ובכי"ו בטעות: שלש שנים האחרונות , והיא ט"ס ברורה. ולפי פשוטה פירושה שהלוקח אינו משנה את טענתו וטען גם בראשונה לקחתי וכו', ואינה חזקה, מפני שהמחאה הראשונה ביטלה טענה זו של לקיחה, ועדיין המחאה במקומה עומדת. ומכיון שטענה זו בטלה כבר בשעת המחאה, היא בטלה כולה גם להבא. אבל בטענה אחרת, כגון שהלוקח טען שבתחילה ירד לאכילת פירות, ואכל ברשות, ואח"כ קנה מן הבעלים את השדה הרי זו חזקה. ובמרדכי פ"ג סוף סי' תקנ"ג: נשאלתי על גוי שהחזיק בקרקע של ישראל שלש שנים ונתגייר, ולאחר שנתגייר החזיק בקרקע בשופי שלש שנים, וטען לישראל מינך זבינתיה ושטר היה לי ואבד, מה דינו ? ואמרתי לפשוט מתוספתא דתניא התם האוכל שדה שש שנים וכו' (כלשון התוספתא כאן) שכל טענה שמקצתה בטלה כולה בטלה. ספר החכמה. ומן הלשון "בשופי" בשלש שנים האחרונות משמע שבראשונות מחה הישראל, 8 ואפילו אם לא מחה מחמת אימה, דינו כאילו מחה. ופושט המרדכי מן התוספתא הואיל והגוי בא בטענת השנים הראשונות, וטענה זו בטלה, ממילא אינה מועילה גם לאחרונות וחזקתו אינה חזקה, והיא חוזרת לישראל. ובחידושי אנשי שם תמה על המרדכי למה הביא את התוספתא, והלא היא גמרא מפורשת בב"ב ל"ט ב'. ועיין במצפה שמואל במקומו, ולא הבינותי את דברי שניהם, עיין להלן. והנה בבבלי ב"ב ל"ט ב' משמע ההפך מפסק המרדכי שאמרו שם שצריך לערער אחרי כל ג' שנים (כפירוש רוב המפרשים), וכאן הרי לא מיחה בשלש האחרונות, 9 והגר הוא עכשיו יהודי, ואין כאן אימה. וצריך הגוי לזכות בשדה, שלא כפסק המרדכי. ברם בבבלי שם נחלקו המפרשים בטעם הדבר, למה צריך למחות כל ג' שנים. וברשב"ם במקומו מפרש שלפיכך צריך למחות כל שלש שנים, שלא יבוא אח"כ לטעון הואיל וראיתי ששתקת ולא מחית במשך שלש שנים לא נזהרתי בשטרי, ואבד ממני, ועדיין טענתי הראשונה במקומה עומדת, שלקחתיה ממך, ומשום כך צריך למחות בכל שלש ושלש שנים. ואח"כ מביא הרשב"ם טעם אחר, שלפיכך צריך למחות כן, משום שלא יטעון אח"כ לקחתי את השדה ממך אחר המחאה זו, וכן פירשו הר"ג ובעל המאור, והרשב"ם דחה טעם זה. והתוספתא מראה להפך מהכרעת הרשב"ם, שאם הוא טוען לא נזהרתי בשטרי משום שלא מחית, ועדיין אני עומד בטענתי הראשונה אין זו חזקה, ומשום חשש טענה זו אין צורך במחאה חדשה, שעדיין המחאה הראשונה במקומה עומדת, אבל החשש הוא שמא לא יבוא מחמת טענה הראשונה ויטען לקחתיה אח"כ , ותהיה לו חזקה, כמפורש בתוספתא כאן. וכן מביא הרמב"ן בחידושיו ל"ט א' בשם "אחרים אמרו" שעיקר הטעם הוא הטעם שדחה הרשב"ם, והחשש הוא רק שמא יאמר לקחתיה אח"כ, "ונתלו במה שמצאו בתוספתא היה אוכל שדה שש שנים" וכו', 10 כלשון שלפנינו בתוספתא, כל הברייתא. ועכשיו מובן למה הביא המרדכי את התוספתא שמתוכה מוכח הפירוש בבבלי שם, אבל אם הטעם הוא שיטען שלא נזהר בשטרו משום שלא מחה, הרי היה הגוי זוכה בדין. ועיין שו"ע חו"מ סי' קמ"ט סי"ז, ולעיל שם סט"ו בסוף הגהת הרמ"א ובמרדכי פ"ג סי' תקנ"ה, ולפנינו, כנראה, שני מקורות. עכשיו מתעוררת שאלה אחרת. מן התוספתא ברור שאם הבעלים לא מיחו בשלש שנים האחרונות, עדיין יש חשש שהמחזיק יטען שקנה את השדה אח"כ, ולפי זה, ליתר בטחון, על הבעלים לעורר בכל שלש שנים. והנה בבבלי ל"ט ב' מסופר שגידל בר מניומי מיחה בפני רב הונא, ר' חייא בר רב ורב חלקיה בר טוביא, ולשנה הבאה רצה למחות שוב, ואמרו לו: לא צריכת, כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אין צריך למחות. ופירשו המפרשים שהכוונה שאינו צריך למחות בכל שנה של שלש השנים, אבל צריך למחות פעם אחת בכל שלש ושלש שנים, כמו אמר ר"ל בשם בר קפרא להלן בסמוך שם, ואין שום מחלוקת בין החכמים הנ"ל ובין ר"ל משם בר קפרא. ברם בירושלמי פ"ג ה"ג, י"ד ע"א, שאלו אם צריך לעורר בכל שלש ושלש שנים, והביא את אותו המעשה שבבבלי הנ"ל, והחכמים הללו אמרו לו: מכיון שערר עמו שלש שנים הראשונות עוד אין צריך לעורר עליו. ועיין בתוספות ל"ט ב', ד"ה כיון, ולהלן שם, סד"ה וצריך, ומשמע מן הבבלי ל"א א' שאם ערר עמו פעם אחת שוב אינו צריך למחות, כשיטת הירושלמי, עיין בתוספות, סד"ה וצריך הנ"ל. ועיין בחידושי הרשב"א ל"ט ב', סד"ה תנינא, שהעיר מן הברייתא שבירושלמי שמפורש בה שאין צורך למחות בכל ג' וג', והסיק: ואפילו הכי לא שבקינן מאי דאתמר בגמרא ותפסי' מאי דאתמר בגמרא דבני מערבא. ואשר לבבלי ל"א א', עיין בעליות דרבינו יונה ל"ט ב', עמ' קפ"ב, וברא"ש פ"ג סי' ח'. אבל בחי' הרמב"ן ל"ט ב' ובמלחמות בסוגיין הסיק שהתוספתא שלנו משובשת, שהרי בירושלמי הנ"ל אחרי שאמרו שאם מיחה פעם אחת שוב אין צורך במחאה שנייה לעולם, הסיקו: ותני כן היה אוכל שדה (וכ"ה גם בכיר"ז. ולפנינו בטעות: שלו) שש שנים, ערר שלש שנים הראשונות אמר לו אתה מכרתה לי, אתה נתת לי מתנה, אינה חזקה וכו' שמע שמואל 11 עיין מ"ש ר"א גולאק על דברי שמואל בספרו לחקר תולדות המשפט העברי, דיני קרקעות, עמ' 102, הערה 2. וכו', ולא נזכר שם כלל ההבדל בין טענה ראשונה לטענה אחרת, ומכאן שהברייתא בתוספתא משובשת. ובחידושיו נתן שני תירוצים דחוקים מאד, ליישב את הגירסא בתוספתא שלנו, עיי"ש ועיין בבבלי ל"ט סע"ב, וקשה מאד להכניס את עניין הבבלי לתוספתא כאן. אבל בנוסחאות הירושלמי שבידינו, וכ"ה גם בירושלמי כיר"ז (בשינויים קטנים), מסיים בברייתא שלנו: מחמת טענה הראשונה הרי זו חזקה, שכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה. ושמא צ"ל שם: [שלא] מחמת טענה הראשונה הרי זו חזקה, שכל חזקה שאין עמה טענה וכו'. והסיפא הוא פירוש לרישא למה אין כאן חזקה אם בא מחמת טענה הראשונה, משום שבחזקה הראשונה אין עמה טענה שכבר בטלה, 12 ויש כאן מליצה ע"פ משנתנו פ"ג מ"ג, והיא היא. והוא כבתוספתא כאן. ובמעשה דגידול בר מניומי טען המחזיק מתחילה שקנה את השדה, ולא חששו שמא אח"כ יכחיש את עצמו ויאמר שקנה אח"כ. סוף דבר נוסח התוספתא שבידינו מקויים, ע"י הדפוסים, כי"ע, הראשונים שהביא הרמב"ן בשם "אחרים שנתלו במה שמצאו בתוספתא", ע"י ספר החכמה שהביא במרדכי הנ"ל וע"י הרמב"ן עצמו, ואין להגיה בה.