תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ג:א

11. המוכר את הבית מכר את הדלת ואת הנגר ואת המנעול וכו'. בבלי ס"ה ב'. ובמשנתנו פ"ד מ"ג: המוכר את הבית מכר את הדלת, אבל לא את המפתח. ובמשנת ב"מ פ"ח מ"ז: המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב בדלת בנגר ובמנעול, ובכל דבר שהוא מעשה אומן. ומכאן שכל אלה בכלל בית הן. ונגר הוא בריח הסוגר מבפנים, ומנעול הוא מבחוץ, ועיין מה שהאריך שמואל קרויס בטיב הכלים הללו בספרו קדמוניות התלמוד כרך א' ח"ב, עמ' 363 ואילך. ועיין מ"ש ר"א גולאק בספרו Das Urkundenwesen im Talmud, עמ' 95 ואילך.

2ואת המכתשת החקוק'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ולהלן בסמוך מסיים: ולא את מכתשת הקבועה, וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובמשנתנו ב"ב הנ"ל: מכר את המכתשת הקבועה, אבל לא את המטלטלת. ובירושלמי פ"ד ה"ג, י"ד ע"ג: כיני מתניתא מכר את המכתשת החקוקה, אבל לא את הקבועה, ופירושו שהברייתא חולקת על משנתנו. 1 "כיני מתניתא" שבירושלמי כוונתו לפעמים לברייתא שמפרשת את המשנה, מוסיפה עליה, או חולקת עליה, כפי שהוכיח מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 442, עיי"ש שמביא גם את הירושלמי שלנו. ובחי' הרשב"א ס"ה א' כתב: ויש מי שגרס בברייתא מכר את המכתשת הקבורה, אבל לא את החקוקה, ופי' הראב"ד ז"ל החקוקה היושבת בחקק שלה וכו', ולא קבועה שם בטיט וכו' וכן הוא בירושלמי, עיי"ש בשטמ"ק. ומצאתי גירסא זו בגיאוניקה של גינצבורג ח"ב, עמ' 71: ומכתשת קבועה, אבל לא את החקוקה. ופיסקא זו לא תתכן, אלא לגירסא המשונה הנ"ל. ומכתשת חקוקה היא מכתשת שחקקוה בסלע, ומעולם לא היתה תלושה, ומכתשת קבועה היא מכתשת תלושה שחברוה אח"כ לקרקע שלא תזוז ממקומה, כפירוש התוספות ס"ה ב', ד"ה אילימא. ועיין לעיל ב"מ פ"ח ה"ל ומש"ש.

32. אבל לא מכר את התנור, ולא את הכריים, ולא את הריחים. וכ"ה בבבלי ס"ה ב' הנ"ל. ובמשנתנו פ"ד מ"ג הנ"ל: 2 כ"ה במשנה בכ"י המבורג ובכמה מן הראשונים, עיין דק"ס, עמ' 199, הערה ס'. ובמשנה בהוצ' שלנו ובמשנה שבבבלי חסר "ולא את הריחים". ובמאירי שם, עמ' 338, מעיד שבספרים מדוייקים חסר "ולא את הריחים" בין במשנה ובין בברייתא. מכר את האצטרובל, אבל לא את הקלת אבל לא מכר לא את התנור ולא את הכירים ואת הריחים. ופירושה שבריחים עגולות לא מכר את הקלת, שהיא מיטלטלת, אבל מכר את האיצטרוביל שהוא קבוע בקרקע, 3 עיין מ"ש לעיל פ"א ה"ג. אבל הריחים, כלומר, ריחים של שכב ורכב, אעפ"י שהן משוקעות במקצת בקרקע, אינן מכורות, מפני שעוקרין אותן ממקומן. 4 כמפורש בתוספתא אהלות פ"ט ה"ב, טהרות פ"א הי"א, עיין מ"ש לעיל פ"א ה"ג הנ"ל. והמשנה לשיטתה שסוברת שמכתשת הקבועה מכורה, והוא הדין שאיצטרובל מכור, והיא בשיטת ר' אליעזר להלן. אבל בתוספתא ובברייתא שבבבלי לא נזכר איצטרוביל, וכל ריחים, בין עגולות בין של שכב ורכב, אינן מכורות, כדין מכתשת הקבועה. ועיין מ"ש להלן. ובכמה נוסחאות של משנתנו הנ"ל: מכר תנור מכר כירים, 5 עיין דק"ס, עמ' 198, הערה ס'. ומדברים במחוברים לקרקע, וכשיטת ר' אליעזר, ועיין בתוספות ס"ה א', ד"ה לא, ומ"ש להלן בסמוך. ובעניין איצטרוביל, עיין רשב"ם ס"ז רע"א.

43. רבי אליעזר אומר כל המחובר בקרקע הרי זה מכור. ומשנתנו הנ"ל ששנתה: מכר את המכתשת הקבועה, כר' אליעזר היא, וחולקת על הת"ק כאן. ופירש הרשב"ם: ר' אליעזר וכו', אמכתשת קבועה פליג. ולשיטתו מודה ר' אליעזר בתנור וכירים וריחים שאינם מכורים, 6 והוא מסתייע מגירסת התוספתא כאן לגירסא במשנה: לא את התנור ולא את הכירים, והכל הוא בשיטת ר' אליעזר, עיי"ש בפירושו ס"ה סע"א. ועיין מ"ש הרשב"א בתוספות ס"ה א', ד"ה לא. אבל בפי' ר"ג מפרש שר"א חולק גם על תנור וריחים, והוא הרי גורס במשנתנו (ס"ח סע"א): מכר את התנור ואת הכירים, ומפרש: אם קבועין בקרקע, ומשנתנו כר' אליעזר.

5ואם אמר לו הוא ומה שבתוכו וכו'. ברייתא שבבבלי הנ"ל, משנתנו פ"ד מ"ג הנ"ל.

64. ואף על פי שאומר לו הוא וכל מה שבתוכו וכו'. בבבלי הנ"ל: בין כך ובין כך לא מכר וכו'.

74-5. לא מכר לו את הבאר, ולא את השידה ולא את הדותות, והיציעים, ולא את המערות שבתוכו. בכי"ע לנכון: ולא את השיח (במקום: השידה) וכו'. וכ"ה להלן שורה 15–16, גם לפנינו. ובבבלי הנ"ל: לא את הבור, ולא את הדות, ולא את היציע. וכן נשנו שלשתם יחד, לעיל עירובין פ"ח הי"ח, עמ' 137. ועיין מ"ש שם ה"ג, עמ' 466. וכנראה שבזמן חז"ל היו ליציע כמה משמעויות, עיין מ"ש בעירובין שם הנ"ל. וכל המנויים כאן אינם כלולים בתוך הבית, והם מקומות תשמיש לעצמם. ועיין במשנתנו כאן פ"ד מ"א ומ"ב.

86. אם כן למה כתב עומקא ורומא, שאם רצה להגביה מגביה וכו'. במשנתנו פ"ד מ"ב: לא את הבור ולא את הדות אעפ"י שכתב לו עומקא ורומא, והברייתא שלנו מבארת פיסקא זו, וכן בירושלמי פ"ד רה"ב, י"ד ע"ג (בשינוי סדר). ובחי' הרשב"א ס"ג ב': והכי תניא בתוספתא למה כתב לו עומקא ורומא, שאם רצה להשפיל ישפיל ולהגביה יגביה, והכי איתמר נמי בירוש'. ורבינו העתיק את לשון הירושלמי. ובחי' הרמב"ן הריטב"א והר"ן (עמ' 241) שם הביאו את הירושלמי, והוסיפו שכ"ה בתוספתא. ובבבלי ס"ג ב': אהני עומקא ורומא, למיקני עומקא ורומא, ופירש הרשב"ם: למיקני עומקו של בית, כגון גוף הקרקע עצמו לחפור תחת קרקעית הבית אם ירצה, שאם לא כתב לו וכו' הרי הוא של מוכר לחפור בו בורות שיחין ומערות מתחת קרקעית הבית אלא שלא יזיק לבעה"ב, וגם אהני ליה למיקני רומא כגון שיש לו מעקה שהוא גבוה י' שאינו מכור וכו' וגם לקנות כל האויר עד הרקיע, שאם ירצה לבנות בונה וכו'. ועיין בתוספות שם, ד"ה אהני. ובחי' הר"י מיגאש שם, ד"ה אמר רב דימי חולק על הרשב"ם וסובר שאין למוכר רשות לחפור תחת קרקע הבית שמכר, אעפ"י שלא כתב לו עומקא ורומא, אבל גם ללוקח אין לו רשות לעשות כן, ואם חפר הרי הן של מוכר, אבל אם כתב לו עומקא ורומא, רשאי הלוקח לחפור מתחת קרקע הבית, ומהני ליה ללוקח רומא לבנות באויר שעל גבי הבית, אבל לא קנה את הבורות וכו' שכבר קיימים, אע"פ שכתב לו עומקא ורומא, וכן לא קנה גג שיש בו מעקה עשרה טפחים, כשיטת הר"י בתוספות הנ"ל. ועיין חו"מ סי' רי"ד ובבאור הגר"א שם ס"ק י"א. וגם בשטרי מכר היונים שבמצרים נהגו להזכיר עומקא ורומא, κἀτω ,ἅνω, עיין מ"ש ר"א גולאק בספרו Das Urkundenwesen im Talmud, עמ' 97, הערה 4.

96-7. כל שאינו מוכר בבית, מכור בחצר. כלומר, כל מה ששנו כאן ברישא: כגון בור שיח וכו' מכורים בחצר, וכמפורש במשנתנו פ"ד מ"ד, ועיין בפי' הרשב"ם שם ס"ז א'. ובס' המקח והממכר לרב האיי שער כ', מ"ג ע"א: כדג' כל שאינו מכור בבית, מכור בחצר, וכיון לתוספתא כאן.

107. המוכר את החצר, מכר את הבית. כמפורש במשנתנו הנ"ל ולהלן בסמוך.

117-8. המוכר הבית, לא מכר את החצר, אלא אוירה של חצר. כלומר, אפילו אם הבית מבוצר לאוירה של חצר, לא מכר לו אלא אוירה של חצר, ורשאי הלוקח לשטוח שם פירות, או לתלות בגדים, ויש לו דרך לביתו (אפילו לשיטת החכמים), אבל אין לו רשות לחפור בה. ובכי"ע גורס: המוכר את החצר לא מכר אלא אוירה של חצר, והבבא שברישא חסרה שם, ולגירסא זו היא פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"ד, וכר' אליעזר שם.

128-9. המוכר את החצר, מכר בתים הפנימים ובתים החיצוניים, אבל לא מכר את הוילאות ולא את הוילסאות ולא את המרחצאות וכו'. בכי"ע: ולא את הויסלאות (במקום: ולא את הוילסאות). והברייתא קשה מאד. ובבבלי ס"ז א' (בהוצאות שלפנינו וברוב כתה"י): ת"ר המוכר את החצר, מכר בתים החיצונים ובתים הפנימים ובית החולסאות 7 וכן גם בס' המקח והממכר לרב האיי שער כ', מ"ג ע"א: ובתי החולסאות. וכו', אבל בכי"פ שם (לפי דק"ס, עמ' 202, הערה ס'): אבל לא את החולסות. והעיר בדק"ס: וכן משמע קצת שכן היה לפני הרשב"ם. ויפה כיון. וכן כותב באו"ז סי' מ"ז, ז' ע"ג: אבל לא בתי החולסאות וכו' משמע לשון רבינו שמואל דה"ג אבל לא את החולסאות, וז"ל פר"ח וכו' הילכך מקום הוא בפני עצמו וכו'. וכן משמע מפירוש רבינו גרשום עיי"ש. אבל בס' הנר לר"ז אגמאתי 239 סע"א (בשם ר' ברוך הספרדי): תנו רבנן בתוספתא המוכר את החצר מכר בתים החיצונים ובתים הפנימיים, אבל לא את החולסאות וכול'. ואעפ"י שדרכו של רבינו להעתיק את לשון הבבלי 8 וברור שבבבלי היתה לפניו הגירסא: אבל לא את החולסאות. ולציין למקורו בתוספתא, מ"מ משמע קצת שהיתה לפניו הגירסא בתוספתא "חולסאות", אחרת היה מפסיק אחר "הפנימיים", כשם שלא הביא את המשך הברייתא בבבלי. ולפ"ז אפשר אולי לשער שהמלה "הוילסאות" הוא שיבוש מן המלה "החלסאות", 9 החי"ת נפרדה לוי"ו ויו"ד. והוא כגירסת הברייתא בבבלי לפי גירסת כי"פ והראשונים הנ"ל. ואשר לעצם הפירוש בברייתא כאן, הרי קרוב לוודאי שוילאות 10 מן הגירסאות: בלניות, וילאות (עיין דק"ס, עמ' 205, הערה י') אין להוכיח הרבה שהרי צורת הרבים מוילון, בילן (βήλον, velum) היא: וילונות, בילונות וגם וילאות, בילאות, עיין מ"ש במחברתי ספרי זוטא, עמ' 145. ושמא הכוונה ל־balnearia, תשמישי מרחץ, ועיין בפיה"ג לטהרות, עמ' 55, ובהערות מהרי"ן אפשטין שם. ואף וילאות מתשמישי בית מרחץ הן, כפי שמוכח מן המקורות הנ"ל. הן מתשמישי בית המרחץ, כפי שמוכח ממשנתנו פ"ד מ"ו ומן הברייתא בבבלי ס"ז ב'. וכן בתים פנימיים וחיצוניים רגילים בבתי מרחצאות, כמפורש להלן רה"ג ובברייתא שבבבלי ס"ז ב', וכפירוש הרשב"ם במשנה שם ס"ז ב'. ובסיפא כאן מפורש: ולא את המרחצאות. ומהותה של "חולסית" היא סתומה מאד, ורבותינו נחלקו בפירושה ופירשוה על פי העניין, עיין בבלי ס"ז א' הנ"ל ובמפרשים שם, וראו במלה חולסית עניין של חול. ובבבלי נזכרה מלה זו יחד עם מצולה (עיין בבלי הנ"ל ס"ז א', ס"ז ב', מגילה ו' ב', 11 בדפוסים ישנים. ברייתא בבבלי ערכין ל"ב א'), 12 בתוספתא שם פ"ה הי"ד לא נזכרו חולסית ומצולה, ועיין בח"ד שם. כלומר יחד עם מקום של מים. 13 זו היא פשוטה של מצולה. והנה מקומות חול שמשו לא לתעשיית זכוכית בלבד, אלא גם מקומות להתעמלות, עיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י עמ' 70 ואילך, ובהערה 7 שם, ואף הטיול שימש כחלק מן התעמלות, עיין לעיל שבת פי"ו הי"ח, עמ' 79, ומש"ש. ולעיל שם פ"ג סה"ג, עמ' 12: אבטאות שבכרכין מטילין בהן בשבת, ועיין בבלי שם מ' רע"ב, ומ"ש לעיל ח"ג, עמ' 46, ובהערה 9 שם. ופשיטא שהטיול בקרקע של חול שהליכתה קשה 14 עיין בבלי כתובות ס' ב', ע"ז ט"ו ב'. היה מסייע לעייפות ולזיעה. וכל המקורות הנ"ל מוכיחים על סמיכות למקומות רחיצה. ומכאן שכל השמות שנזכרו בברייתא זו הם אביזרייהו של בית מרחץ. ולפיכך נראה לשער שהתנא שלנו (בין במשנתנו ובין בברייתא כאן) שנה את משנתו בטבריא ובסביבותיה, 15 צ"ע אם יש קשר בין החלסית (= החלסיס) שלנו לבין האילסיס שבסביבות טבריא, עיין מ"ש בתרביץ ש"ג ס"ב, עמ' 208, הערה 7. ועיין תרביץ שמ"ו (תשרי אדר תשל"ז), עמ' 41, ובהערה 4 שם, שם עמ' 92, הערה 4. בגיאוניקה של גינצבורג ח"ב עמ' 71, הכתיב בבבלי כאן הוא הלסית . והחצרות שעל שפת הים ומעיינות הרחיצה היו בהם בתי מרחץ בשביל הדיירים, ופסקו את ההלכה שהמוכר את החצר מכר את הבתים החיצוניים והפנימים שהם ראויים גם לדירה ודינם כשאר בתים, אבל לא מכר את המרחץ ואת הנספחים לו.

139. המרחצאות שלפנים הימנו. הלשון "הימנו" מגומגם, ושמא הכוונה היא לחילסיס הנ"ל, כלומר, לפנים מן החילסיס, עיין מ"ש לעיל.

149-10. ואם היו עשויין לתשמיש החצר וכו'. כלומר, שבני החצר בלבד היו רוחצין בהן, ואנשים מן החוץ לא היו משתמשין בהן, 16 כלומר, ברישא מדברים בפריבטה (πριβάτα) שמקבלים שכר מכל אדם בעד הרחיצה. הרי הן בכלל חצר.

1510. אצטבלן העשוי לתשמיש חצר וכו'. בכי"ע: איצטולין וכו', והיא היא, והכוונה לאורוה של סוסים στάβλιον, ואף בסורית אסטבלין, עיין במלונו של קרויס למלים שאולות, עמ' 118, וכפירוש המפרשים.

1611. חנויות הפתוחו' לפנים וכו'. בבלי ס"ז א' הנ"ל.

1711-12. לפנים ולחוץ, הרי אלו מכורות עמה. בלשון התוספתא ברור שאם החנויות יש להן שני פתחים, אחד לרה"ר ואחד לחצר, הרי הן מכורות עמה. ובבבלי ס"ז א' הנ"ל: פתוחות לכאן ולכאן, אלו ואלו נמכרות עמה וכו'. ומשמע מן הלשון שאם ישנן חנויות פתוחות לר"ה ואחרות פתוחות לחצר, אילו ואילו נמכרות וכו'. וכנראה שמטעם זה השמיטו את המלים "אילו ואילו" בכמה כי"י, 17 עיין דק"ס, עמ' 202, הערה ס', והעיר גם על הרמ"ה שהעיד שכן היא גירסת רב האיי בס' המקח והממכר (עיי"ש שער כ' מ"ג ע"א), והסכים לה, וכתב: וגירסא מעליא היא. אבל גם בכ"י המשובח, כ"י ה', כלפנינו, וכ"ה ברי"ף במקומו. 18 עיין דק"ס בסוף ההערה הנ"ל. ולא עוד אלא שגם בירושלמי פ"ד סה"ד, י"ד ע"ג: אמר ר' יוחנן זנה 19 צ"ל: ונה, עיין במחברתי תלמודה של קיסרין, עמ' 103, הערה 83. ובכיר"ז: ונהי , וצ"ל: ונה. אייתיה מדבית לוי, היו שם חנויות 20 כ"ה בכיר"ז. וכן הגיהו בשדה יהושע ובמה"פ את גירסת הדפוסים (חצירות). פתוחות לפנים, מכורות, לחוץ, אין מכורות, לפנים ולחוץ, אילו ואילו מכורות. ומכאן שהנוסחא שלפנינו בבבלי מקויימת, ואין להגיה. ופירש הר"י מיגש (לפי ס' הנר, 239 ע"א): כלומר, בין הפתוחות לתוכה, בין הפתוחות לכאן ולכאן. וכן בשטמ"ק בשם הרא"ם. ושאלו בבבלי הנ"ל: והא תני ר' חייא אין נמכרות עמה, 21 בכי"ה וברי"ף הנ"ל: אילו ואילו אין נמכרות עמה, עיין לעיל הערה 18. ותירצו: דרוב תשמישייהו לבר. נמצאנו למדים שהתוספתא שלנו כאן היא כדבית לוי, ולא כתני ר' חייא.