תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ג:ז

134-36. האחין שחלקו את שלהן במקום אחד, אפילו הוא ביהודה והן בגליל, הוא בגליל והן ביהודה, או שהיו במקום אחד, כיון שזכה את אחד מהן זכה בכולן. בכי"ע: אפילו הן ביהודה והן בגליל, הן בגליל והן ביהודה, כיון שקנה אחד מהן זכו כולן . והבבא "או שהיו במקום אחד" חסרה שם. ופירושה שכל הנכסים היו במקום אחד, ואחד מן האחים היה ביהודה, במקום הנכסים, ושאר האחים היו בגליל, או להפך שהוא היה עם הנכסים בגליל, והם היו ביהודה או שהיו האחים במקום אחר (כצ"ל, כמו שהגיה במנ"ב), כלומר, אפילו בחו"ל, 59 כן פירש בח"ד, אבל כבר אמרנו שבכי"ע חסרה בבא זו. כיון שזכה אחד מהן זכו כולן, 60 כמו שהוא בכי"ע, וכן הגיה בח"ד בתחילה. כלומר, קניין האחד מועיל לכולן, כמו בחליפין, כיון שנתנו רשות לאחד לקנות, ועיין מ"ש להלן בסמוך. והברייתא נסמכה למשנתנו ספ"ד: האחין שחלקו זכו בשדה, זכו בכולם (כלומר, בכל מה שבשדה, שלא כמוכר שדהו).

236. אם היה עמו במדינה, כיון שקבל עליו, הרי זה זכה. לפי פשוטו פירושו, שאין צורך בקניין גמור. וכבר העיר בח"ד והבאים אחריו לדברי רב אשי בבבלי ג' א': כגון שהלך זה בתוך שלו 61 בכתה"י ובראשונים: הלך זה בעצמו , והלד זה בעצמו והחזיק, עיין דק"ס, עמ' 4, הערה ו'. והחזיק, וזה בתוך שלו והחזיק, ופירש ברא"ש פ"א סי' ג': והלך זה בעצמו והחזיק, וכו', או זה או זה קאמרי וכו'. 62 וכ"ה בחי' הר"ן שם, עמ' 15. והוא כדין כל חליפין. עיין בחי' הרשב"א במקומו שם, ועיין בשו"ת שלו ח"א סי' אלף רכ"ו, בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' ת"ג, ברא"ש הנ"ל ועוד. ודייק הרשב"א מלשון התלמוד "והלך זה בעצמו" שאפילו לא אמר לו חזק וקני, קנה, ומספיק אם שאר האחים קבלו עליהם את החלוקה. וזו היא שיטת רבינו יונה בעליות שם, עמ' ט', אלא שלשיטת הראשונים הנ"ל צריך קניין גמור, אבל כבר העיר בפלפולא חריפתא על הרא"ש הנ"ל על שיטת הגה"מ בפ"ב מה' שכנים (והן בד' קושטא לבד) "דהאי והחזיק לאו חזקה ממש קאמר, כגון נעל ופרץ וגדר אלא הילוך לאורך ורחב חלקו וכו', וקמ"ל אע"ג דבעלמא לא קני בהלך וכו' הכא בקנין רוחות סגי בהילוך בעלמא" וכו'. ולפי שיטה זו לשון התוספתא מחוור יותר, מכיון שקיבל עליו האח השני זכה הראשון בהילוך בעלמא. ועיין שו"ע חו"מ סי' קנ"ז סעיף ב' ובנו"כ שם.

336-37. רבי יוסי אומר אם עתידין להטיל גורלות, עד שיטילו גורלות. בבבלי ק"ו ב': תניא ר' יוסי אומר האחין שחלקו, כיון שעלה גורל לאחד מהן, קנו כולם, 63 עיין דק"ס שם, עמ' 311, הערה ט'. ומלשון התוספתא משמע שר' יוסי בא להחמיר, אבל בבבלי שם: מאי טעמא (ופירש הרשב"ם: במאי קנו וכו', ולא החזיקו כל אחד בשלו, דאי אחזוק מאי למימרא וכו'), אמר רב אשי בההיא הנאה דקא צייתי להדדי גמרי ומקנו להדדי. ועיין חו"מ סי' קע"ג סעיף ב', בבאור הגר"א שם ס"ק ד', ובדק"ס עמ' 311, הערה י'.

437-39. ר' יהודה אומר [כל שקנה הדיוט קנה הקדש, כל שלא קנה הדיוט לא קנה הקדש. ר' שמעון אומ'] אף המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב מורכב וסדן שקמה, מפני שהן יונקין משדה הקדש. כ"ה בכי"ע, ובד נשמט ע"י הדומות. ובמשנתנו ספ"ד: המקדיש את השדה, הקדיש את כולם. ר' שמעון אומר לא הקדיש אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה. ולפי פשוטה של משנתנו חולק ר"ש על הת"ק וסובר שכל מה שנמנה במשנתנו אינם מוקדשים, כדין הדיוט, אבל בחרוב ובשקמה מוקדשים, מפני שיונקים מן ההקדש. ופירש"י (ערכין י"ד א') שהאילנות הללו יונקים יותר משאר אילנות, ולפיכך כל שאר אילנות אינן מוקדשין, כדין מוכר להדיוט, חוץ מחרוב ושקמה שיונקין מן ההקדש. וכן בירושלמי ספ"ד, י"ד ע"ד: ר' שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש [אלא] 64 שיבוש כזה גם במשנתנו בהוצ' לו. החרוב המורכב ושקמה הישנה, מפני שיונקין משל הקדש. מפני [שלא] (ש)שייר לו דרך, אם (לא) שייר לו דרך, אף הן יונקין משל הקדש, כלומר, אתמה. ומפרש הירושלמי שר' שמעון סובר שלא הקדיש את הדברים שלא הקדיש במוכר, ובדרך, סבר לו כר' עקיבא, שלא השאיר לו דרך, וממילא לא השאיר גם מקום יניקת האילנות ומפני כך סובר שהן יונקין מן ההקדש, אבל אם היה סובר שהשאיר לו דרך אין כאן יניקה מן ההקדש. אבל עיין בירושלמי בכיר"ז ומש"ש בפירושו. וצ"ע. ובפיה"מ להר"מ בספ"ד: "ופירוש דברי ר' שמעון המקדיש את השדה לא הקדיש עם הקרקע אלא חרוב המורכב וכו', אבל אבנים של שדה שאינן לצורכה, וכיוצא בהן לא נתקדשו". וה"ה ששאר אילנות לא נתקדשו, מפני שהיניקה שלהן אינה חשובה, וכאילו אינם יונקים מן ההקדש. ואשר לדברי ר' שמעון בתוספתא כאן אפשר שזו היא פיסקא ממשנתנו, והוא חולק על הת"ק שם, אבל אפשר שהוא חולק על ר' יהודה כאן. ולר' יהודה לא הקדיש אף חרוב ושקמה, ולר"ש חרוב ושקמה מוקדשין. 65 בכי"ע: אם המקדיש וכו', והלשון מגומגמת, והיה צ"ל: אם הקדיש, ונראה שהגי' שלפנינו נכונה והסופרים היו כותבים א' (במקום אף, או אם), ו"אף" במקורות עתיקים לא בא אלא לחלוק, ולאו דווקא כמוסיף, עיין בדוגמאות המרובות שהביא מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ עמ' 1007–1032. אבל בבבלי ע"א ב' הביאו ראייה שלר"ש המקדיש בעין רעה מקדיש ושייר דרך לעצמו, והביאו את הברייתא שלנו והקשו עליה שלפי שיטה זו מדנפשייהו קא ינקי. ועיי"ש מה שהאריכו בזה, והסיקו שר"ש לדברי החכמים קאמר, והוא בעצמו סובר כדברי ר' יהודה כאן. 66 עיין דק"ס, עמ' 219, הערה י', והן ממש דברי ר' יהודה כאן, ועיי"ש ע"ט ב'. ומן התוספתא כאן ראייה שהחכמים של משנתנו, חכמים אחרים חולקים עליהם וכר' יהודה כאן. עיין רשב"ם ע"ב סע"א. ועיין בבלי ע"ג רע"א וברשב"ם שם, ד"ה ולימא.