תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ד:ח
תוספתא כפשוטה על בבא בתרא · Tosefta Kifshutah on Bava Batra 4:8
Open in the reader →127-28. המוכר את הראש בבהמה דקה, לא מכר את הלחי. וכ"ה ("בבהמה דקה") גם בד. אבל בכי"ע חסר "בבהמה דקה", וכגירסת כי"ע מעתיקים בשם התוספתא ר' ברוך הספרדי (בס' הנר לר"ז אגמאתי 250 סע"ב) ובאו"ז סי' ס"א, י' ע"ד, ובשם האו"ז בהגהות אשרי פ"ה סי' י"ב. ובמשנתנו פ"ה מ"ה: בדקה, מכר את הראש, מכר את הרגלים, ומלמדת התוספתא שהרגלים מכורות, אבל הלחי שהוא חלק מן הראש עצמו אינו מכור, מפני שהוא ממתנות כהונה, ושייך לכהן, ופשיטא שאין הבדל בין דקה לגסה וק"ו הוא. ולהלן חולין פ"ט ה"ח: מכר לו יד כמות שהיא, וראש כמות שהוא וכו' נותנו לכהן, ואין מנכה מן הטבח את הדמים לקח הימנו במשקל וכו'. והוא כתוספתא שלפנינו כאן. ועיין במשנתנו שם פ"י מ"ג. ובירושלמי כאן פ"ה ה"ז, ט"ו ע"א, הביא את התוספתא בחולין לעניין שאלת ר' יצחק במכר חצי הראש אם מכר חצי הרגלים (כלומר, בבהמה דקה) ולא נתבארה מה פשט ממנה. ובחי' הרשב"א פ"ג ב' הביא את הירושלמי ולא פירש בו כלום. ובנת"י ציין לשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים ר"א שהביא את הירושלמי ופירשו. ולפי פשוטו פירושו שאם מכר לו חצי הראש דינו כמו מכר לו בשר הראש, ואינו נמכר במדה אלא במשקל, ופושט מן הברייתא שם שאם לקח ממנו במשקל נותן את המתנות לכהן ומנכה לו מן הדמים, כדין משנתנו הנ"ל, ופשיטא שבמוכר בשר הראש אינו עניין לרגלים, כמו שפירש הרדב"ז. ועיין בנת"י הנ"ל שבאר למה הביא הירושלמי מן התוספתא, ולא ממשנתנו, כמו שהקשה במה"פ שם, ד"ה ר"י. ובירושלמי כיר"ז גירסא אחרת בירושלמי, עיי"ש מ"ש בפירושו.
228. ואם היה טבח כהן, הרי זה מכור. שהרי המתנות שלו. ואפילו אם נניח שבזמן התנא שלנו כבר קנסו את הטבח 35 עיין ירושלמי פיאה ספ"א, ט"ז ע"ג, בבלי חולין קל"ב ב'. הכהן שיתן את המתנות לכהן אחר, הרי אין זה עניין ללוקח, שהרי משלו מכר לו, והטבח ישלם את דמיהן לכהן אחר. ואף בבא זו הובאה בס' הנר, באו"ז ובהג"א הנ"ל.
328-29. המוכר את הראש בבהמה גסה, לא מכר את הרגלים. פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ה. ס' הנר הנ"ל.
429. מקום שנהגו למכור, הרי אילו מכורות. לכאורה היה אפשר לפרש שהכוונה לרגלים גרידא, כלומר, מקום שנהגו למכור את הרגלים עם הראש. וכן משמע מדברי ר' ברוך שבס' הנר הנ"ל שהביא את הפיסקא מן המשנה שבתוספתא יחד עם הלכה זו. אבל בס' המקח והממכר לרב האיי שער כ' מ"ו ע"ב: ולעולם צריך שילך אחר מנהג המדינה, ובכל מקום ומקום, ועל אותן דרכים שפי' וכדגר' בתוספת' מקום שנהגו למכור הרי אילו מכורים. וברש"י שברי"ף וברשב"ם פ"ג ב' ד"ה מתני': ובתוספתא תני בד"א במקום שלא נהגו, אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינה. ונראה שכל הראשונים שלאחריו ניסחו על פיו. וכן בחי' הרשב"א פ"ג ב': ושנו בתוספת' הני מילי 36 לשון בבלי מובהק. במקום שלא נהגו, אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינה. ובמאירי שם, עמ' 392: ופירשו בתוספתא שדברים אלו כלן במקום שאין שם מנהג, אבל מקומות שיש להם מנהגות ידועים בעניינים אלו הולכין אחר המנהג, וכן בכלן. ועיין גם ברא"ש פ"ה סוף סי' י"ב, הגהות מימוניות ומגיד משנה ספכ"ו מה' מכירה, רבינו ירוחם מישרים נתיב י' סח"ד, 37 ושם: ובתוספתא ובמקום שיש מנהג הכל כמנהג המדינה. נ"י פ"ה סי' תשפ"ה. ובריטב"א פ"ג ב': וכן מתניתין דהמוכר את הראש וכו' פירשו בתוספתא ובירושלמי בעיר חדשה שאין שם מנהג, אבל במקום שיש שם מנהג, הכל לפי המנהג. וניסח את ההלכה לפי תוכנה, כרגיל אצלו. ועיין ר"מ ספכ"ו מה' מכירה הנ"ל, ובשו"ע חו"מ סי' ר"כ סעיף ט"ו.