תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ה:ט

133. ולא יעשה משקלותיו של בעץ וכו'. וכ"ה גם בד ובכי"ע, וכ"ה בבבלי פ"ט ב'. ובד"ח של התוספתא: של עץ . וכ"ה בבבלי בד' פיזרו, בכי"מ, ובכמה מן הגאונים והראשונים. ובכ"י ה' שם: עבץ, וביד רמה ועוד: אבץ (דק"ס, עמ' 278, הערה כ'), והוא בעץ, הוא אבץ, כלומר, בדיל, או תערובת שיש בה בדיל. ועיין מ"ש להלן.

2של אבר. כלומר, של עופרת.

3ושל קיסטרון. בכי"ע: ושל קסטירון, ובד בטעות: ושל קיספורון. 49 וכע"ז בכי"י של ספר הרזים, הוצ' מרגליות, עמ' 121 בשנו"ס לשורה 144. ובבבלי פ"ט ב': ושל גיסטרון. והיא היא, והכוונה למלה היונית κασσιτέρος, עבץ. ובירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ב, כ"ד ע"ב: מהו בפתילה של בעץ ? רבנין דקיסרין אמרין אבר וקסטיטריון 50 בשרי"ר, עמ' 258 (בגוף כתה"י): אבר וקסיטיר... ועיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 26. מעורבין. וכן בבבלי ב"מ כ"ט ב': גסטרון של אבר, והקדמונים לא היו בקיאים בטירמינולוגיה של תערובת של מתכות. 51 עיין מ"ש Forbes, בספרו Studies in Ancient Technology ח"ח, עמ' 275.

4ושל מתכת. בבבלי כאן פ"ט ב' הנ"ל: ולא של שאר מיני מתכות. 52 וכן הסיגנון בבבלי ב"מ הנ"ל (בפנים): גסטרון של אבר וכל מיני (כגירסת כל כתה"י, עיין דק"ס, עמ' 60, הערה א') מתכות. ועיין בתוספות שם, ד"ה ולא בשל בעץ.

534. אלא של זכוכית. בבבלי הנ"ל: אבל עושה הוא של צונמא ושל זכוכית, ופשיטא שמשקל של צונמא (אבן קשה) הוא המשקל הרגיל, כפשוטו של מקרא (דברים כ"ה, ט"ו). ור"ש בן יוחאי הבין גם את המלה "כאבנים" במ"א י', כ"ז, משקלות, עיין ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו, כ' ע"ג. ועיין מצפה שמואל ובתוספות הנ"ל.

6היה מבקש עשר ליטרין, לא יאמר וכו'. בבבלי פ"ט א': לא יאמר לו שקול לי אחת, אחת, והכריע. ועיין להלן בשם כי"ע.

735. מפני הכריעות. בכי"ע: והכרעה בפני עצמו. כלומר שיתן לו עשר הכרעות, כפשוטו של לשון, וכפירוש המאירי, עמ' 414, הרא"ש פ"ה סי' כ"ג ונ"י פ"ה סי' תת"ב. והרשב"ם פירש שאפילו במקום שנהגו שלא להכריע לא יאמר לו כן, מפני שאי אפשר לצמצם, והמוכר מוותר מה שהוא משלו, ומפסיד בכל פעם. והלשון "מפני הכריעות", "והכריע", "והכריע אחד לכולן" (שבבבלי) קשה. אבל הנוסח שברשב"ם שלפנינו משובש מאד, עיין דק"ס, 276 ואילך.

836. שוקל לו ליטר', ונוטל ממנה רבע ליטרא. בבבלי פ"ט א': לא יאמר לו שקול לי שלשה רבעי ליטרא, אחת אחת, אלא שוקל ליטרא ומניח רביע ליטרא עם הבשר. ואף לפנינו אפשר לפרש כן. ומכאן שלא היו עושים משקל של שלשת רבעי ליטרא, "דמתקנינן מתקלי עד הכי" (בבלי פ"ט א'), כלומר המשקלות שלהם היו קבועים ע"פ בית דין, מפני הרמאים, עיין רשב"ם שם בשם ר"ח. אבל עיין בשאילתות קדושים סי' ק"ב, ובהעמק שאלה שם אות ה' שהאריך וברר, כדרכו, עיי"ש.

936-37. היה מבקש ממנו חצי ליטרא, שוקל ליטרא ונוטל ממנה חצי ליטרא. בבבלי פ"ט א': היה מבקש ממנו וכו' חצי ליטרא, שוקל לו חצי ליטרא. ומפורש בספרי כי תצא פיס' רצ"ד, עמ' 312, שעושין משקל של חצי ליטרא. ונראה שהטעם הוא משום הכרע, עיין רשב"ם פ"ח רע"ב. וכאן הכוונה שחולק את הפירות לשני חלקים שוים, שהרי יכול לשקול חלק אחד נגד השני.

1037-38. רביע ליטרא, שוקל לו רביע ליטרא. וכ"ה בבבלי שם, וכולם מודים שהיה להם משקל של רבע ליטרא.

1138. היה מבקש ממנו תרקב, מודד לו בסאה, ונוטל ממנו תרקב. כלומר, חוצה אותה לשני חלקים שווים, ונותן חלק אחד ללוקח. ופירש בח"ד שתנא זה סובר שלא היה להם מדה של תרקב, 53 שלשה קבין, חצי סאה, עיין בציונים של בן יהודה במלונו ערך תרקב. ואעפ"י שלהלן מפורש: בכל מקום עושין תרקב, כתב שם שבעל כרחינו אנו אומרים שהתנא ההוא חולק על התנא שלנו. ותמה אני על רבינו הגדול שאמר דבר זה, שהרי התלמוד מזכיר מדה זו כמה פעמים, דוגמת תרקבא דדינרי 54 יומא י"ח א', יבמות ס"א א', קידושין י"א א'. בארמית, וכן מפורש בספרי כי תצא פיס' רצ"ד, עמ' 312: יכול לא יעשה תרקב , וחצי תרקב, ורביע תרקב וכו'. ונראה שכאן מתחיל עניין אחר, ועד כאן דברנו במשקלות ובהכרעות, ועכשיו מדברים במדות שאין בהן הכרעות, 55 אמנם יש שהזכירו הכרעות גם במדות, אבל כבר תמה עליהם בשו"ת חות יאיר ריש סי' קע"ב, וכתב: שלא מצינו בשום מקום הכרעה במדה, עיי"ש שהאריך. אבל יש גודש במדות של יובש, במקום שנהגו. ואמרו בבבלי שבת ל"ה א' (עירובין י"ד ב'): שמע מינה 56 כלומר ממשנת כלים רפט"ו, אהלות רפ"ח. האי גודשא תילתא הוי. 57 עיין גם בירושלמי עירובין פ"א ה"ח, י"ט ע"א. וברור שלא אמרו כן אלא על כלי עגול, וגבהו כחצי רחבו, כפירש"י בשבת ל"ה א', שהרי אין לומר כן על כלי גבוה וצר שגודשו יהא שליש תוכו. 58 עיין במהרש"א עירובין י"ד ב' ומה שהאריך בזה בשו"ת חות יאיר סי' קע"ב הנ"ל. ועיין במיוחס להרשב"א מנחות פ"ז א', ד"ה ואם תאמר, שכתב שם: דמאי דאמרי גודשא תלתא, הוא בכלי מרובע ושגבהו כארכו ורחבו, כמו ים שעשה שלמה, אבל בכלי עגול לא. ברם אמרו בתוספתא כלים ב"מ פי"א ה"ב: וקרובים דברי' של סאה, סאה מחזקת תשעה קבין. ופירש לנכון בסדרי טהרות שם קצ"ד ע"ג, ד"ה וקרובים, שהכוונה היא שכל סאה (ששה קבים), מחזיקה בגודש שליש יותר, כלומר, תשעה קבין. וכן מפורש בסילוק הקליר לפרשת שקלים: וסאת יבש חסרה שליש בלח. 59 וכבר דנתי בכך בהערתי לפירוש ח"ד לכלים פי"א, קל"ב ע"א, ובמחברתי ספרי זוטא, עמ' 48 ואילך. ומכאן שהסאה במקומם, ע"פ צורתה וגודלה, היתה מחזיקה שליש יותר כשהיא גדושה, כלומר, שלשה קבים יותר. ופשיטא שאנו מדברים כאן במקום שנהגו לגדוש, 60 נראה שברוב המקומות בא"י נהגו למחוק. כמשנתנו ספ"ה. אבל התרקב בצורתו וגודלו לא היה מחזיק כן, ולפיכך אמרו שמודד לו סאה, ונוטל ממנו תרקב, כלומר, חוצה את התבואה שבסאה לשני חלקים שוים, 61 שהרי עכשיו אפשר לשקול אותה ולחלק אותה בדיוק למחצה. ונמצא שהלוקח מקבל קב וחצי יותר, בדיוק לפי החשבון של קביים לסאה. אבל אפשר שהכוונה שמותר לעשות כן, אם אינו רוצה לטרוח.

1238-39. היה מבקש ממנו ארבעת קבין, מודד לו בסאה, ונוטל ממנו ארבעת קבין. וכ"ה בכי"ע ובד, אלא ששם: מארבעת קבין. ואעפ"י שיש ליישב בדוחק רב לשון זו, מ"מ נ"ל שהמלה "ארבעת" נכנסה בטעות מן הרישא, וצ"ל: ונוטל ממנו קבין. והטעם הוא שלא היתה להם לא מדה של שני קבין ולא מדה של ארבעת קבין, 62 בספרי כי תצא פיסקא רצ"ד, עמ' 312: שלא יעשה אדם מדה בת ארבעת קבים להיות מודד בה בתוד ביתו. ובבבלי צ' א': וליעבד נמי קביים. אתי לאיחלופי בתרקב וכו'. ולפיכך אמרו שמודד בסאה ונוטל ממנה קבין, כלומר, קב ועוד קב, שני קבין. ואף כאן מקבל הלוקח לפי החשבון, כלומר, שליש יותר, והיינו מקבל במדידת הסאה שלשה קבין יותר, וכשהמוכר נוטל ממנה שני קבים גדושים, הרי כל קב מחזיק חצי קב יותר, ונמצא שהלוקח מקבל סאה מחוקה והיינו, ששה קבין במקום ארבעת קבים, שליש יותר.

1339-40. היה מבקש ממנו קביים, נותן לו קביים. וכ"ה בכי"ע. אבל בד: קבים, נותן לו קבים. ונראה שהכוונה היא שאם בקש ממנו קביים, נותן לו קבים, משום שלא היה להם משקל של קביים, ולפיכך נותן לו קב קב, שניהם גדושים לפי מנהג המקום.