תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ז:ג

17-9. היו מוחזקין בו שהוא בכור, ובשעת מתנה אמ' אינו בכור, אינו נאמן, היו מוחזקין בו שאינו בכור, ובשעת מתנה אמ' בכור הוא, נאמן. וכ"ה גם בכי"ע. אבל בד גרס גם בסיפא "אינו נאמן". ובכל מקום שגירסת כי"ו (שהוא ממשפחת כ"י של הדפוסים) מתאימה לכי"ע, היא ע"פ רוב הנכונה. וקרוב לוודאי שגירסת הדפוסים תוקנה ע"פ הבבלי כאן קכ"ז ב'. 12 על הסדר בברייתא זו ועל גירסתה, עיין דק"ס, עמ' 354, הערה כ'. ואמרו שם שהברייתא תברא היא, והרישא היא כר' יהודה 13 עיין דק"ס הנ"ל. ולעניינינו אין שום הבדל. הסובר שנאמן אדם לומר זה בני בכור, והסיפא כחכמים החולקים עליו. ואין ספק שבירושלמי גרסו בברייתא שלנו כגירסת כי"ו וכי"ע, וכולה ר' יהודה, וכשהוא אומר אינו בכור, היינו שאומר שאינו בנו, אינו נאמן ליקח ממנו את הירושה, אבל אם היו מוחזקין בו שאינו בכור, והאב מעיד עליו שהוא בכור, כלומר, שהוא בנו בכור, נאמן משום גזירת הכתוב (דברים כ"א, י"ז): כי את בכור בן השנואה יכיר , 14 יבמות מ"ז א', קידושין ע"ד א', ע"ח ב'. כפי שפירש הגרמא"ש באו"ש פ"ב מה' נחלות הי"ד, עיין מ"ש על כ"ז להלן בסיפא שורה 11–12, ד"ה היו מוחזקין בו שהוא בנו. ועניין "מוחזקין" הוא בכל מקום לפי עניינו, עיין בבלי כאן קכ"ו ב', כתובות כ"ה ב', קידושין פ' א', להלן פ"ח ה"ה, ירושלמי קידושין פ"ד ה"ח, ס"ו ע"א 15 עיין או"ז ח"א, סי' תרע"ב, ד"ה סע"א. (בדפוס קרוטושין ס"ו ע"ב). ואשר למוחזקין שאינו בכור הוא משום שנראה קטן בקומתו ובאיבריו משאר הבנים, 16 עיין תוספות רי"ד כאן קכ"ח ב' סי' ל"ו, ס' המכריע סי' ס"ד, ד' ליוורנו, נ"ב סע"ב. או שהיו מוחזקין על בן אחר שהוא בכור. ואשר לגירסא "ובשעת מתנה" הרי כ"ה גם בכי"ע, ובד גורס ברישא "בשעת מתנה" ובסיפא "בשעת מיתה", ולהלן (לעניין בנו) גורס בכל הנוסחאות "בשעת מיתתו". והיא היא, ואף כאן הכוונה בשעה שהנחיל את בניו. ועיין מ"ש להלן שורה 13–14, ד"ה ולמדנו מכאן.

29-11. היו מוחזקין בו שהוא בכור, ובשעת מיתה אמ' בכור הוא, נאמן. היו מוחזקין בו שהוא בנו, ובשעת מיתתו אמר בני הוא, נאמן. כ"ז חסר בכי"ע, והוא באמת נראה מיותר, עיין בבלי קכ"ז ב', וברשב"ם שם, ד"ה למאי הלכתא. 17 ועיין בקצות החושן סי' רע"ז ס"ק ב'. ובתו"כ בהר, פ"ז פרשה ו', ק"י ע"א: ומניין לכל המוחזק אחריו בנו שהוא בנו, ת"ל והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם. 18 כלומר, שאין העבד מוחזק בעצמו, אעפ"י שאין לו יורשים אחרים (שהיה גר, או משוחרר) חוץ מבניו. ודורש "בניכם אחריכם".

311-12. היו מוחזקין בו שהוא בנו, ובשעת מיתתו אמ' אינו בני, אינו נאמן. שאין בנו, ובשעת מיתתו אמ' בנו הוא, נאמן. והמפרשים הגיהו גם בסיפא: אינו נאמן, וכרבנן שחולקין על ר' יהודה. ברם הנוסחא שלנו מקויימת גם ע"י ד וכי"ע. וכן מפורש בירושלמי כאן פ"ח ה"ח, ט"ז ע"ב, בכ"י רוזינטל, עיין מש"ש. וכ"ה בירושלמי קידושין פ"ד ה"ז, ס"ו ע"א (ד' קרוטושין ס"ו ע"ב). ומוכח שם שהברייתא כר' יהודה, ודווקא אם אומר שבנו ממזר מאחת מן העריות, והוא בנו נאמן (משום "יכיר"), אבל אם אומר שהוא ממזר ואינו בנו אינו נאמן גם לר' יהודה. עיין מ"ש באו"ש פ"ג מה' יבום וחליצה ה"א, ד"ה והנה בירושלמי, ומ"ש לעיל שם, ומ"ש בפ"ב מה' נחלות הי"ד ובאחרונים שציין בנת"י לירושלמי כאן פ"ח ה"ח. ועיין באו"ז ב"ב סי' צ"ד, ט"ו ע"ד. אבל עיין בקצות החושן שצויין לעיל הערה 17.

412-13. היו מוחזקין בו שהוא בנו, ובשעת מיתתו אמ' אחי הוא, אינו נאמן. במשנת קידושין פ"ג מ"ח: יש לי אחים אינו נאמן. ומכ"ש כאן, שהיה מוחזק בבנים ובלי אחים שאינו נאמן לאוסרה ולהוציאה מחזקת היתר. ואף כאן בעניין יבום עסיקינן. 19 עיין להלן פ"ח ה"ו (לעניין ירושה).

513. שהוא אחיו, ובשעת מיתתו אמ' בני הוא, נאמן. בבא זו חסרה בד. אבל, כנראה, שהיתה גם בכי"ע, אלא שנשמטה ע"י הדומות, וכ"ה שם: היו מוחזקין שהוא אחיו ובשעת מיתתו א' עבדי הוא אינו נאמן. וקרוב לוודאי שצ"ל שם: ובשעת מיתתו א' [בני הוא נאמן. היו מוחזקין בו שהוא בנו ובשעת מיתתו א'] עבדי הוא וכו', כבכל הנוסחאות, עיין להלן, ואף בד נשמטה בבא זו ע"י הדומות. והנה כאן מפורש שהיו מוחזקין שיש לו אחין, והוא אומר אין לי אחין, והוא בני, נאמן. והטעם הוא מפני שנאמן לומר "הוא בני", ומשמע שאם הוא אומר אין לי אחין, אינו נאמן, אעפ"י שבידו לגרשה, ובבבלי קל"ה א' משמע שהוא נאמן, עיי"ש ברשב"ם, ד"ה ועוד האמר. ועיין מ"ש להלן הערה 26. ובבבלי קידושין ס"ד א'-ב' משמע שמחלוקת בדבר. ובשו"ע אה"ע סי' קנ"ז סעיף ז': היה מוחזק באחים ואמר בשעת מיתתו אין לי אחים אינו נאמן, וכן אם אמר על מי שהוחזק אחיו, אין זה אחי אינו נאמן, ועיין בביאור הגר"א שם ס"ק י"ח וס"ק י"ט. ועיין במלחמות קידושין פ"ג סי' תרנ"ו. ומה שאמרו בבבלי כאן (על משנתנו פ"ח מ"ו: האומר זה בני, נאמן) קל"ד ב': לפטור את אשתו מן היבום וכו', אע"ג דמוחזק לן באחי, הרי אינו מכחיש את החזקה, אבל בנידון שלפנינו הרי הוא מכחיש את החזקה. ושיטת הירושלמי בזה נשתבשה מאד בספרים שלנו, וגם בשרידי הירושלמי שפרסם ר"ל גינצבורג, עמ' 230. וכ"ה בירושלמי קידושין פ"ג ה"י, ס"ד ע"ב: יש לי אחים אינו נאמן [אין לי אחים]. 20 כן צריך להשלים בפער שבכ"י הגניזה, וכן מוכח מן ההמשך, ע"פ הקטע מן הגניזה. רב אמר מאחר שבידו לגרש נאמן. מלתיה דשמואל אמרה כן. חד פרסאה מי דמך 21 מכאן ואילך אני מעתיק מצילום הקטע מן הגניזה, ומשלים את הפערים שם ע"פ גירסת הדפוס. אמרן 22 בגוף הכ"י "אמר", ותוקן אמרן (= אמרין). ליה 23 כן הושלם בין השורות שם. יבון לאתתה דההוא גברה גטה. אמר לון למא, בג[י]ן ההוא אח[ו]י [עליבא], כבר דמך. [אתא עובדא קו]מי (ר') שמואל אמר מאחר שיש בידו לגרש נאמן. ופירושו ששאלו את החולה, אם יתנו גט לאשתו, והוא אמר להם, למה ? משום אחי העלוב ? כבר מת. והיינו שאמר שאין לו אחים במקום שהיה מוחזק באחים, והאמינו לו משום שבידו לגרש. וממשיך הירושלמי: ר' יוחנן אמר אינו נאמן. נחת עולא לתמן ואמר בשם ר' יוחנן וחברון עלוי. הגע עצמך שהיה כהן. התיב רב ששת והא מתניתא פליגא וכו' ופירושו כפירוש בעל פ"מ ש"הגע עצמך" היא תשובת עולא, 24 עיין בתוספות כאן קל"ד ב', ד"ה הואיל. ורב ששת הקשה על רב ושמואל 25 כסיגנון שלפנינו ממש הוא בירושלמי דמאי ספ"א, כ"ב ע"ב, אלא ששם הכוונה "והא מתניתא פליגא", פליגא על ר' יוחנן. ועיין מ"ש על "וחברון" לעיל ח"ד (פסחים), עמ' 566, ד"ה חברו. וכו'. ונראה שיש כאן מחלוקת בין א"י ובבל, ורב ושמואל התירו משום "מיגו", כבבלי כאן קל"ד ב' וקידושין ס"ד ב', אבל בא"י לא התחשבו במיגו זה. 26 ואף המיגו לעניין ירושה (בבלי כאן קכ"ז ב') לא נזכר בירושלמי.

613-14. היו מוחזקין בו שהוא בנו, ובשעת מיתתו אמ' עבדו הוא, אין נאמן. גם בבא זו נשמטה בד. ולעיל בסמוך שערנו שבכי"ע נשמטה בבא זו ע"י ט"ס. וכן במאירי קכ"ז ב', עמ' 524: בתוספתא אמרו היו מוחזקים בו שהוא בנו, ובשעת מיתתו אמר עבדי הוא, אינו נאמן. היו מוחזקים בו וכו'. יש מי שאומר שתוספתא זו שלא כהלכה היא שנויה שהרי פסקנו שנאמן אדם לומר זה בני ממזר, ולמה לא יהא נאמן לומר שהוא עבד, 27 הדברים תמוהים אפילו לשיטת הראשונים שחולקים על רש"י ותוספ' רי"ד (עיין מ"ש לעיל שורה 7–9) וסוברים שנאמן לומר על בנו שהוא ממזר משום זנות אשתו. וכיצד יעלה על הדעת שאדם נאמן לומר על בנו (שהיו מוחזקים בו שהוא בנו) שהוא עבדו. ומכל מקום יש פוסקים אותה וכו'. וזה שתפש בתוספתא בשעת מיתתו הוא הדין בבוריו, אלא שבשעת מיתה רצה ללמדנו שאינו נאמן לפטור את אשתו מן החליצה ומן היבום, ואעפ"י שיכול לפטרה בגט, הואיל וסותר החזקה שמוחזקין בו, והוא הדין לעניין ירושה, וכן כתבוה חכמי ההר. ולמדנו מכאן שהתוספתא שלפנינו (בגירסת כי"ו) הובאה בכמה מן הראשונים, ויש שדחוה מן ההלכה, ויש שפסקוה. ברם דבריו האחרונים כאן: "ללמדנו שאינו נאמן לפטור את אשתו מן החליצה" אינם מובנים כלל, שהרי אינו נאמן לומר שהוא עבדו ואשתו פטורה משום שיש לו בן, ואדרבה הרי הוא מחייב אותה בחליצה אם הוא אומר שאינו בנו.

715. היה עומד בין המוכסין ואמ' בני וכו'. ירושלמי פ"ח ה"ח, ט"ז ע"ב, קידושין פ"ד ה"ז, ס"א ע"א, בבלי קכ"ז ב' הנ"ל. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

816. עבדי הוא, וחזר ואמ' בני הוא אין נאמן. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ברם בירושלמי שם מוסיף: אית תניי תני נאמן, כגון אילין נפתאי 28 בקידושין: כותאי, וצ"ל: נותאי, נפתאי, כמו שהגהתי בתלמודה של קיסרין, עמ' 72. דמשעבדין בבניהון יתיר. כלומר, כגון יהודים נפתאים (נבטאים, נותאים) שהיו משתמשים בבניהם יותר מדאי (כעבדים). והדברים תמוהים מאד, וכיצד אפשר להאמין לו, ולמה היה לו לשקר ולהפסיד את המכס. ונראה שהירושלמי פירש את הבבא הקודמת (עומד בין המוכסין) כמאמר המוסגר, וכאן הוא חוזר לרישא, ודווקא אם היו מוחזקין בו כעבד משום שהאב השתמש בו כעבד, והאב לא אמר כלום, נאמן אח"כ לומר בני הוא, אבל אם אמר בפירוש מתחילה שהוא עבד אינו נאמן לחזור בו (ואין מדברים כאן כלל בעומד לפני מוכסין), והיא כברייתא השנייה בבבלי קכ"ז סע"ב. ותנא אחר לא חילק בזה ושנה שגם אם חזר בו נאמן, ויש כאן מחלוקת של תנאים. אבל בבבלי שם השלימו בין הברייתות עיי"ש.