תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ז:ז

125. כיצד אין נוטל בראוי כבמוחזק וכו'. כ"ה בכל הנוסחאות כאן ובכורות פ"ו הי"ח. וכן מעתיקים הראשונים שנביא להלן. אבל בירושלמי פ"ח ה"ד, ט"ז סע"א: כיצד יורש בראוי כבמוחזק וכו'. והגירסא שם בטוחה, ונדבר על כך להלן, וכאן מפרש כיצד אין הבכור נוטל בראוי למוריש בשעת מיתתו. והראשונים יש מהם שהביאו תוספתא זו מבכורות (הרשב"ם קט"ז ב', 42 הרשב"ם שאב מן הר"ח, עיי"ש ועיין באו"ז. אבל הר"ח שהביא הרשב"א ביבמות כ"ד ב' הביאה מן התוספתא ב"ב. או"ז שם סי' ע"ז, י"ג ע"ג, המאירי קט"ז ב', עמ' 495, הריטב"א קט"ז ב'), ויש שהביאו אותה בשם תוספתא ב"ב ובכורות (הראבי"ה במרדכי פ"ח סוף סי' תקע"ו, הרמב"ן קט"ז ב'), ויש שהביאו אותה סתם, "בתוספתא" (הרשב"א, הריטב"א וחי' הר"ן בסוגיין, סוף עמ' 386), ויש שהביאוה מבלי להזכיר את המקור (בה"ג ה' נחלות ד"ו ק"ו ע"ב, הוצ' ר"ע הילדיסהיימר, עמ' 434, ה' פסוקות, עמ' נ"ח, ה' ראו, עמ' 47).

225-26. מת אביו בחיי אביו נוטל פי שנים מנכסי אביו, ואין נוטל פי שנים מנכסי אבי אביו. כלומר, אם מת אביו בחיי אביו שלו. ובכמה מן הראשונים הנ"ל מעתיקים בפירוש: בחיי אבי אביו . וכ"ה בירושלמי, והיא היא. וכאן אין שום שאלה שהרי אבי הבכור היה פשוט, ואינו יורש פי שנים, ואפילו היה קיים לא היה נוטל פי שנים. ובחלק פשיטות של אביו אינו נוטל פי שנים, משום שיש כאן ראוי ממש, שהרי בשעה שמת אביו היה אבי אביו קיים, ולא ירש ממנו כלום, ואח"כ כשמת אבי אביו הרי הירושה לגבי נכדו "ראוי", ואין הבכור יורש בראוי כבמוחזק, וכמו שאמרו בבכורות נ"ב ב': ולא בראוי כבמוחזק. לאיתויי נכסי דאבי אבא.

327. ואם היה אביו בכור אף הוא נוטל פי שנים מנכסי אבי אביו. וכ"ה ("אף הוא"), בה' ראו, עמ' 47 הנ"ל, ברשב"ם ובאו"ז הנ"ל. ובד: אף נוטל פי שנים וכו'. וכ"ה בה"ג בשתי המהדורות ובהלכות פסוקות, עמ' נ"ח הנ"ל. ובבכורות הנ"ל, ובד: נוטל פי שנים אף מנכסי אבי אביו. וכן במאירי, עמ' 495 הנ"ל: נוטל פי שנים אף בנכסי זקנו. אבל בכי"ע כאן ובכי"ו בבכורות חסרה המלה "אף", ואיננה גם בחי' הרמב"ן ברשב"א בריטב"א ובחי' הנ"ל. והנה לפי הגירסא "אף בנכסי אבי אביו" משמע לפי פשוטה שמדברים על הנכד שנוטל פי שנים בין בנכסי האב ובין בנכסי הזקן. ועיין במאירי שמיישב גירסא זו לפי שיטתו. ומי שאינו גורס "אף בנכסי" בוודאי שאין כאן ראייה שמדברים על הנכד. וגם הגירסא "אף הוא נוטל" (או: אף נוטל) אין ראייה שמדברים על הנכד. אך לפי פשוטה של התוספתא משמע שמדברים כאן על הנכד הבכור שנוטל לבדו פי שנים בכל, וגם בנכסי הזקן. וכן הבין רב יהודאי גאון, 43 לפי ספר חפץ, עיין בס' המתיבות וס' חפץ הוצ' רב"מ לוין, עמ' 129, ובהערה ג' שם. בה"ג בשתי מהדורות הנ"ל, הלכות פסוקות וה' ראו הנ"ל, רב סעדיה בס' הירושות, עמ' 22, הר"ח, הרשב"ם שם ובעל או"ז. ועיין בס' המעשים שנביא להלן, אבל הוא העתיק מן הירושלמי. וההלכה היא תמוהה, ולמה יקח הנכד הבכור פי שנים בנכסי הזקן, והרי הם ראויים, וכפי שתמהו הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, המאירי והר"ן הנ"ל. 44 וממנו בנ"י פ"ח ריש סי' תתל"ה. ולפיכך פירשו שאם היה בן הזקן בכור, הוא נוטל פי שנים מאחיו בנכסי הזקן, ואח"כ מוריש לבניו בשוה, בין לבכורו ובין לפשוטו, 45 ועיקר הפירוש הוא של הר"י מיגאש, כפי שהביאו הראשונים בשמו. שאפילו פשוט דינו כן, ואין הבדל בנחלה זו בין אם היה הנכד בכור, או פשוט. 46 ועיין רשב"א יבמות כ"ד ב', מאירי שם, עמ' 48, שו"ת מהר"מ ב"ב הוצ' רנ"נ רבינוביץ (ד' למברג) סי' שפ"ד, יש"ש יבמות פ"ב סי' י"ד ובראשונים שציין שם. וכנראה שהגאונים בעצמם הרגישו בקושי זה. וכתבו בהלכות פסוקות עמ' נ"ח הנ"ל: מיגו דשקלי חילק בכורה דאבוהון מניכסי אבא דאבוהין שקיל האיי בכור בר בכור חלק בכורה דידיה בהדי אחי מניכסי אבא דאבוהון, דהא אשכחנן בבנת צלפחד דשקלן האכי, ותניא אם היה בכור אף נוטיל פי שניים בניכסי אבי אביו. ועיין גם בה' ראו, עמ' 47 הנ"ל. ובשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים ס"ב הכריע כדעת הגאונים "דבכור בן בכור נוטל בראוי כבמוחזק", עיי"ש באריכות. ובירושלמי פ"ח ה"ד, ט"ז סע"א: כיצד יורש בראוי כבמוחזק. 47 גירסא זו בטוחה היא, שכ"ה גם בכ"י רוזינטל, ובס' הנר, 281 ע"ב: ירושלמי כיצד יורש בראוי כבמוחזק וכול', והוא כותב שם שמכיוון שראה את הירושלמי שונה מן הנוסח שעמדנו עליו קבע אותו מהעתק מדוייק עתיק ("מן נסכה צחיחה עתיקה"), והביא את פירוש הר"ח: כתיב בכל אשר ימצא לו, כיצד בכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק, מת אביו בחיי אבי אביו, ואחר כד מת אבי אביו נוטל פי שנים בנכסי אביו, ואינו נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, ואם היה אביו בכור, כשם שנוטל מנכסי אביו כך נוטל מנכסי אבי אביו, ריש לקיש בשם רב אבה כהן ברדלה וכו'. וכן ברי"ף פ"ח סי' תתל"ה: כיצד יורש במוחזק, וכ"ה בפי' קדמון לב"ב, עמ' קפ"ז, ברא"ש פ"ח סי' ח', במדרש הגדול דברים כ"א, י"ז, הוצ' הר"ש פיש, עמ' תע"ג (מדרש תנאים הוצ' הר"ד הופמן, עמ' 129). וכולם, כנראה העתיקו מן הרי"ף בשם הירושלמי. ובחי' הרשב"א קט"ז ב': וגרסי בירושלמי כת]י[ב בכל אשר ]ימצא[ לו . בכור אינו יורש בראוי כבמוחזק, כיצד מת אביו וכו'. וקרוב לוודאי שהעתיק ע"פ העניין ולא לשונו ממש. וכן בנ"י פ"ח סי' של"ה: וכן שנינו בתוספתא ובירושלמי כיצד אין נוטל בראוי וכו', והעתיק את לשון הר"ן, סוף עמ' 386. ושם: וזו היא ששנינו בתוספתא כיצד אינו נוטל וכו'. אבל בכ"י ב' שם (עיין סוף הערה י"ט שם): ששנינו בתוספתא ובירושלמי, והעתיק את לשון התוספתא ולא את לשון הירושלמי. מת אביו 48 כ"ה בכ"י רוזינטל ובראשונים הנ"ל. ובהוצ' שלנו בטעות: כיצד, מת אביו וכו'. בחיי אבי אביו נוטל פי שנים מניכסי אביו, ואין נוטל פי שנים מניכסי אבי אביו. ואם היה אביו בכור כשם שנטל בנכסי אביו כך נוטל בניכסי אבי אביו. ריש לקיש וכו'. וכן בס' המעשים לבני א"י: 49 תרביץ ש"א ס"ב (ירושלים, טבת תר"ץ), עמ' 41 (הוצ' מיוחדת, עמ' 9). אם היה אביו בכור כשם שהוא נוטל פי שנים 50 כגירסת הירושלמי כ"י רוזינטל. מנכ' אביו כך הוא נוטל שנים מנכסי אבי אביו. והנה בירושלמי לכאורה הדברים ברורים שמדברים בבכור בן בכור, שמוריש את כל בכורתו לבנו, כשם שהוא יורש מאביו. והוא כשיטת הגאונים, אבל גם בחי' הרשב"א מעתיק את כל דברי הירושלמי הנ"ל, ואינו מעיר כלל שהירושלמי מתנגד לפירושו בתוספתא. וכן בחי' הרמב"ן מעתיק את דברי ריש לקיש שבאים מיד אחרי הברייתא, ולא השגיח כלל בברייתא. וברור שהם מפרשים את הירושלמי כשם שהם מפרשים את התוספתא. ולפיכך הם מעתיקים את המשך הירושלמי, והוא: ריש לקיש בשם אבא בר דלייה, נאמר משפט לעניין כפילה, ונאמר משפט לעניין פשוטה, מה לעניין פשוטה את רואה את הבן ליטל פשיטות אביו, אף לעניין כפילה את רואה את הבן כילו קיים ליטול כפילת אביו. ותופסים הראשונים הנ"ל שריש לקיש מפרש את הברייתא, והיינו למה יורש הבכור בן הזקן פי שנים בנכסי הזקן כנגד אחיו בני הזקן, אעפ"י שהוא מת לפני הזקן, משום שרואים אותו כאילו הוא קיים ויורש בקבר, כשם שפשוט יורש בקבר, אבל אינם מדברים כלל על בניו של הבכור, והם כולם שוים בנחלה (לרבות גם בכורו), שהרי כשהוא מוריש לבניו, נכסי הזקן הם ראויים (שמת לפני הזקן) ובראוי למוריש אין הבכור נוטל פי שנים. וכן מפורש בחי' הרמב"ן הנ"ל: לומר לך שנוטל אדם בכורתו בקבר, ובירושלמי הכי איתא ריש לקיש וכו'. והגאונים וסייעתם מפרשים את דברי ריש לקיש שכוונתו לבכור בן בכור שנוטל פי שנים בכל הנחלה, לרבות נכסי הזקן שירש אביו אחרי מותו, ורואים את אביו כאילו קיים כל הזמן, וכאילו נפלו לו נכסי הזקן בחייו ומוריש לבניו, ובנו הבכור נוטל פי שנים בכל הירושה. 51 מפירש"י להרי"ף משמע שריש לקיש מבאר את משנתנו למה נטלו בנות צלפחד שלשה חלקים, וכן, כנראה, פירש הרי"ף עצמו, ועיין בפיסקי בכורה לרב"ס (ס' הנר 285 ע"ב). ועיין בס' הנר 281 ע"ב, ובמרדכי פ"ח סוף סי' תקע"ו וביש"ש יבמות פ"ב סי' י"ד שצויין לעיל הערה 46. ברם לפי גירסת הירושלמי: כיצד יורש בראוי כבמוחזק מוכח כפירוש הגאונים, והיינו בכור בן בכור, יורש בנכסי הזקן אפילו כשמת אביו בחיי הזקן, ואעפ"י שלא היו אלא ראויין לאביו כשמת, כאן נוטל בכורו פי שנים בנכסים שהיו ראויין למורישו. אבל לפי שיטת הר"י מיגאש וסייעתו אין כאן ראוי כלל. ובהכרח עלינו לומר שגרסו (או הגיהו) בירושלמי: כיצד אין יורש וכו', כגירסת התוספתא.