תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ח:י

122. הכותב דייתיקי, יכול לחזור בו, מתנה, אין יכול לחזו' בו. וכן מעתיק בחי' הרמב"ן קל"ה ב'. והתוספתא מפרשת להלן את מהות המתנה. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ועיין בס' הנר ב"מ י"ט א', 72 ע"ב, שרמז לתוספתא זו.

222-23. אי זו היא דיותיקי, דא תהא לי לעמוד ולהיות, אם מתי יינתנו וכו'. בבבלי קל"ה ב' (ב"מ י"ט א'): ת"ר איזו היא דייתיקי, דא תהא למיקם ולהיות שאם מת נכסיו לפלוני וכו'. וכ"ה ("ולהיות") בכל הנוסחאות שבדקתי. 36 ובקצת נוסחאות "ולמיהוי", עיין מ"ש על כ"ז במבוא ח"ו (יבמות), עמ' י"ח. ויש להוסיף שכ"ה גם בשיטה למו"ק, עיין להלן הערה 39. וכן בירושלמי פיאה ספ"ג, י"ז ע"ד: אי זו היא דייתיקי תהא לי להיות ולעמוד, ואם מתי ינתנו וכו'. אבל בכי"ר שם 37 כ"י שכתבו סופר בור וע"ה, ואינו חשוד כלל על "תיקונים", ובזה חשיבותו. תהא לי לחיות ולעמוד וכו'. וכבר העיר ד"ר ראובן ירון שכן היא הנוסחא המקובלת בצוואות בלשון יון: יהא לי לחיות ולעמוד ("להיות בריא"). 38 עיין במבוא הנ"ל (לעיל הערה 36). וכמה מן הראשונים פירשו שהבבלי באר את המלה דייתיקי 39 בשיטה למו"ק הוצ' רמ"ל זק"ש, עמ' נ"ו: ומפר' לה בפ"ק דב' מצי' שהוא לשון נוטריקון , דא תהא למיקם ולמיהוי וכו'. וכן פירש הר"מ כאן פ"ח מ"ו, ב"מ פ"א מ"ז ומו"ק פ"ג מ"ג, ועוד. אבל בר"ח ב"מ י"ט א': פי' דיאתיקי צואת שכיב מרע בלשון יון דייתיקי. כנוטריקון. אבל ברמב"ן הנ"ל, בריטב"א שם (עמ' 480) בחי' הר"ן שם (עמ' 442) ובנ"י פ"ח סי' תתס"ז העתיקו תוספתא זאת לראייה שהתלמוד מעתיק כאן את נוסח הדייתיקי. 40 ועיין דק"ס, עמ' 371, הערה כ'. ועיין בחי' הר"ן, עמ' 442, ומה שהבין בלשון הרשב"ם במשנתנו קל"ה ב', ובגמ' שם ד"ה דא. ולא עוד אלא שעמדו על פירוש הדברים. וכן כותב הריטב"א שם: והנכון כדפי' רבינו תם שהיו כותבין בין (צ"ל: כן) סימנא לחיים, וכן מפורש בתוספתא כל שכתוב בה דא תהא למיקם ולזכות(!) וכו'. וכן בחי' הרמב"ן לעיל שם: ואיכא דפריש דסימנא דחיי בעלמא הוא, וכן הלשון בבריתא (כלומר, בתוספתא שהוא מביא להלן) אי זו היא דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות, ואם מתי ינתנו לפלוני, משמע דלישנא דחיי הוא, וכי ההיא דאמרי' (ב"ב קנ"ג א'), 41 וברשב"ם שם: ומחיים לאו דוקא אלא לסימן טוב, לפי שהזכיר מיתתו, שלא רצה לפתוח פיו לשטן. והא דאמר מחיים, סימני לחיים קאמר. וממנו, כנראה, ברשב"א, בחי' הר"ן ובנ"י הנ"ל. ומתוך דבריהם משמע שבפני כולם היתה הגירסא "להיות" אלא שפירשו על דרך המליצה (משלי י"ב, ד): הפוך רשעים ואינם , ובית צדיקים יעמוד , כלומר, ולהיות בעולם. 42 והגזמתי במה שכתבתי במבוא הנ"ל (לעיל הערה 36): ומתוד פירושם ברור שצ"ל ולחיות (כלומר, גם בראשונים). ואינו כן, ומלשונם מוכח שהם גרסו "ולהיות", אלא שצ"ל במקורות העתיקים: "ולחיות", כגירסת כי"ר בירושלמי.

323-24. אי זו היא מתנה, מן היום יינתנו נכסיו לפלני. וכ"ה בחי' הרמב"ן (ושם: נכסי, וכן בכי"ע: נכסיי) הנ"ל. והנה כאן ברור שמדברים במתנת שכ"מ, ומפרש את הרישא "מתנה אין יכול לחזו' בו", והיינו שכ"מ שכתב מתנה. אבל בבבלי קל"ה ב' סברו שמדברים כאן בהבדל בין דייתיקי למתנה בכלל, ולפיכך פירשה אביי: איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה, כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה. ופירש הרשב"ם שהיא כעין מתנת שכ"מ שקונה את הגוף מהיום ופירות לאחר מיתה. וחלקו עליו בתוספות שם, ד"ה כל, והביאו בשם רבינו תם 43 ספר הישר סי' תע"ז, הוצ' רש"ש שלזינגר סי' תקע"ב, עמ' 334. שפירש שכן כתוב מפורש בשטר שלא תתקיים המתנה עד שימות, דכל שעה ושעה שירצה יחזור בו. וכתב הרמב"ן הנ"ל שמכאן מוכח שלא כפירוש ר"ת, וזו היא הברייתא שבגמרא. ורמז לה בחידושיו לב"מ י"ט א', וכ"ה גם בחי' הריטב"א שם. ובתוספות רי"ד כאן קל"ה ב' (סי' נ"ד) כתב דברים קשים מאד נגד ר"ת. ובירושלמי פיאה פ"ג ה"ט, י"ז ע"ד, הנ"ל: אי זו היא מתנה הרי כל נכסי נתונין לפלוני מתנה מעכשיו, ושתהא כתוב בה מהיום. ועיין להלן שם, ומוכח שהכל הוא במתנת שכ"מ, ועיין בבלי קנ"א א' (כעין המעשה שבירושלמי שם). ובירושלמי כאן פ"ח ה"ח, ט"ז ע"ב: תני רבן שמעון בן גמלי' אומר דייתיקי מבטלת דייתיקי, אין מתנה מבטלת מתנה. ר' אבא בר חנה וריש לקיש תריהון אמרין כל שאילו יביא ויחזור בדייתיקתו חוזר אף במתנתו. ועיין בבלי קנ"ב ב'. ולפנינו ההבדל המצוי בין תלמודה של קיסרין לתלמודה של טבריא.