תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ח:יא

124-25. הכותב דיותיקי, עד שלא זכה, בין הוא ובין אחר יכול לחזור בו, משזכה בין הוא ובין אחר אין יכול לחזור בו. וכ"ה בד ובכי"ע. וברור שכן היתה הגירסא גם בחי' הר"ן קל"ה ב', עמ' 443, וכפי שמעתיק בנ"י פ"ח סוף סי' תתס"ט. 44 אלא שבנ"י נשמטו בסיפא בטעות "בין הוא בין אחר". והן ישנן בחי' הר"ן. ופירשו הר"ן ונ"י: עד שלא זכה בה, אם צווח מעקרו יכול לחזור בו, אבל משזכה בה בין הוא בין אחר, והוא ידע ושתק, אינו יכול לחזור בו וכו', ומיהו מסתבר' דדוק' לאחר מיתה, אבל מחיים, כיון דאינה חלה עדיין אפי' שתק יכול לחזור בו. ופירש ע"פ הבבלי קל"ח א', עיי"ש. וברייתא זו היא כעין ברייתא שבריש פירקין, אלא שכאן במתנת שכיב מרע עסיקינן, ואין המקבל יכול לטעון ששתק מפני שלא רצה להעליב ולצער את החולה. ועיין ר"מ פ"ד מה' זכייה ומתנה ה"ג ולהלן שם פ"ט הי"ד ובנו"כ שם. ולפי פירוש רבותינו הכוונה היא: עד שלא זכה המקבל בין הוא ובין אחר בשבילו, יכול המקבל לחזור בו ולסרב לקבל, אעפ"י ששתק מתחילה, אבל משזכה בשטר הדייתיקי בין שזכה בעצמו בין ע"י אחר אינו יכול לחזור בו. ובר"ן ובנ"י העתיקו הלכה זו יחד עם הסיפא כאן: אפטרופסין עד שלא החזיקו בנכסי יתומין יכולין לחזור בהן וכו', כלומר, כל זמן שלא התחילו להתעסק בנכסיהן, יכולים לחזור, אעפ"י שכבר הסכימו מתחילה, והעתיקו הלכה זו מפני שיש כאן דמיון חיצוני בין ההלכות. ונראה שהלשון שלנו בתוספתא הוא באשגרה מלעיל מעשרות פ"ג הי"א, עמ' 240, וכל המקבילות שצוינו שם. ועדיין צ"ע בפירושה.