תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ט:יא

132-33. האומ' כל נכסיי נתונין לפל' עבדי והשאר לשיני זכה שיני בראשון. ופירשו כל המפרשים שזו היא משנת פאה ספ"ג: הכותב נכסיו לעבדו, יצא בן חורין, שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. עיין מ"ש על כ"ז לעיל ח"א (פיאה), עמ' 143 ואילך. ברם אין אני רואה כיצד אפשר להכניס עניין משנתנו לברייתא שלנו, שהרי שם כתב בפירוש כל נכסיי חוץ מכל שהוא, עיין מש"ש. אבל כאן הלשון מגומגמת מאד, וכיצד אפשר לומר כל נכסי לפלוני והשאר לפלוני. ולא עוד אלא שבמשנתנו ובתוספתא פיאה לא יצא לחרות, והכל הוא ליורשים, אבל לא שמענו כלל שאם אומר "השאר לשני" יצא השני לחרות. ולפיכך ברור בעיני שכאן מדקדקים מן הלשון "והשאר לשני" שהשאר אינם בכלל הנכסים, וכוונתו לשני העבדים, כלומר את הראשון לשני ואת השני לעצמו, וכאילו כותב העבד הראשון לך ואתה לעצמך, ולפיכך יצא לחרות וזוכה השני. ולא נזכר כאן כלל שהשני זוכה בנכסים, מפני שגם הראשון לא זכה בנכסים, אלא זוכה רק בעבד הראשון גרידא. ואעפ"י שאם כתב "כל נכסי" גם העבדים בכלל (עיין רמב"ן גיטין ח' רע"ב ושאר ראשונים שם), אבל כשהזכיר "השאר" בטל "כל", וכאילו אמר: נכסי נתונין וכו'. ובתס"ר כאן, עמ' 147, כתבתי: עיין תוספ' נדרים מ"ג ב' פיר' הרא"ש ור"ן שם. ולא התכוונתי כלל לומר שהיתה לפניהם גירסא אחרת בתוספתא. וברצוני עכשיו לברר את הדבר. הראשונים הנ"ל, וכן ברשב"א ובמאירי שם, מציינים לתוספתא כאן, ויש מקום לטעות שגרסו כאן: מקצתן לראשון וכולן לשני, זכה שני להשתעבד בראשון, ואינו כן. וכוונתם לגירסא ולפירוש בבבלי נדרים שם. וכ"ה בבבלי בהוצאות שלפנינו (וכ"ה גם בכי"מ): מתיב רבא מקצתן לראשון וכולן לשני, ראשון קנה, שני לא קנה. ופירש"י ועוד: שכ"מ שכתב מקצת נכסיו לאחד, והשאר כתב לשני. ולכאורה מוכרח כן מן הבבלי כאן קמ"ח ב': מדקתני סיפא מקצתן לראשון וכולן לשני, ראשון קנה וכו'. אבל בתוספות רי"ד שם פ"ד סי' ל"א כותב: מקצתן לראשון וכולן לשני זכה שני להשתעבד בראשון. כך מצאתי ברוב ספרים וכו', וזהו להשתעבד בראשון, כלומר שנכללה ונשתעבדה מתנתו של ראשון בכלל מתנתו של שני. ובחי' הרשב"א שם: כך היא גירסת כל הספרים שלנו מקצתן לראשון וכולן לשני זכה שני להשתעבד בראשון. וברייתא היא בתוספתא גבי עבדים, וכגון שכתב מקצת נכסיו לאחד מעבדיו ואח"כ כתב לשני שיהו כל נכסיו שלו, הראשון לא קנה, ולא יצא לחרות וכו'. וכעין גירסא זו מעתיק המאירי שם, ומוסיף: זו היא הגירסא המיושרת, והיא בריתא שנויה בענין עבדים וכו'. וכע"ז בשאר הראשונים, ואף אחד מרבותינו לא העתיק את לשון התוספתא כאן, וכוונתם היתה להוציא מגירסת רש"י שפירש שמדברים בסתם בני אדם, ולהוציא מפירושו של בעל תוספות רי"ד שהיתה לפניו הגירסא הנכונה, אבל הסיעה לדבר אחר. והעירו רבותינו על כך שמתוך התוספתא ברור שמדברים בעבדים, וכל פירושיהם הם לברייתא שבבבלי ולא לתוספתא כאן, ולא היתה להם שום גירסא אחרת בתוספתא כאן. ושיטה זו רגילה בראשונים. אבל צ"ע מן הסוגייא בב"ב קמ"ח ב', וכנראה ששם היא ברייתא אחרת.

233-34. ר' שמעון או' כל נכסיי נתונין לפל' עבדי חוץ מאחד מרובו שבהן לא אמ' כלום. וכ"ה ("מרובו") גם לעיל פיאה ספ"א בכי"ו. וכ"ה במשנה כ"י פרמה וקויפמן (אלא שבכ"י זה תוקן בכת"י אחר: מריבוא). וכן בערוך ערך רב ד': יש ששונין חוץ מאחד מרובו, ופי' חוץ מדבר אחד, שהוא הרוב. אבל בתוספתא כי"ע שם: בריבוא, ובד כאן: מריבוא (ושם: מרבוא) וכ"ה בכמה נוסחאות מן המשנה, עיין מ"ש על כ"ז לעיל ח"א עמ' 145. וכ"ה בבבלי גיטין ט' א' וכאן קמ"ט ב'. 27 ולעיל פיאה הנ"ל, תיקנתי בכי"ו: "מריבו", ואין צורך, משום ש"מרובו" הוא כתיב רגיל במקום מריבו (= מריבוא), כפי שהעיר לנכון פרופ' משה בר אשר ברבעון לשוננו חמ"ג (ירושלים תשל"ט), ריש עמ' 189, ועיין בהערה 18 שם. והפירוש המחוור הוא בפיה"מ להר"מ בפאה ספ"ג שהיורש יכול לברור אחת מרבוא בתוך גוף העבד, ונמצא שלא שחרר את כל העבד, ואין הוא כרות גיטא (עיין בבלי גיטין מ"א ב'). ובמדרש ילמדנו שבתנחומא (שנדפס מכבר) לך לך סי' ח' (בשם ילמדנו): חוץ מחפץ אחד שבהן 28 אפשר שגרס במשנה: חוץ מאחד מרובו, ופירש כפירוש שהביא הערוך הנ"ל. אבל מסתבר ששינה בכוונה כדי להתאימו לסיפור המעשה שם. וכו'. ורוב הראשונים 29 תוספ' גיטין ט' א', כאן קמ"ט ב', ובגליון שם, רמב"ן, רשב"א, מיוחס להריטב"א גיטין ח' ב', רא"ש שם פ"א סי' ה', תוספ' הרא"ש כאן קמ"ט (לפי שטמ"ק). הביאו ברייתא זו בשם תוספתא ב"ב, ויש שהביאוה סתם. אבל באו"ז ב"ב סי' קפ"ז, כ"ח ע"ב, העתיק מן הר"ש פיאה ספ"ג, כפי שהראיתי לעיל, פיאה סוף עמ' 144, עיין מש"ש.

335. אע"פ שאין שם אלא אותה שדה ואותה העיר וכו'. כלומר, וממילא הדיבור "כל" בטל כשהוא מוציא ממנו שדה זו ואין שם נכסים כלל חוץ מן העבד, עיין מ"ש על כ"ז לעיל פיאה, עמ' 145. ועיין ריטב"א כאן קמ"ט ב'.

4זכה עבד זה בנכסים וכו'. עיין מ"ש בפיאה הנ"ל, ד"ה זכה עבד זה.

536. וכשנאמרו דברים לפני ר' יוסי וכו'. עיין מ"ש לעיל פיאה הנ"ל, עמ' 146.