תוספתא כפשוטה על בבא קמא ד:ט

147. הממית על פי עד אחד וכו'. זבחים רפ"ח, הוספה שבמשנתנו בכורות ספ"ו. ובתו"כ נדבה סוף פרק ב' הי"א, ה' ע"א, למדו כן מן הכתוב ומן הצאן , להוציא את הנוגח. וכ"ה בבבלי כאן מ' ב', בכורות מ"א א', תמורה כ"ח ב', נדה מ"א א'. ופשיטא שאין מדברים בכתוב אלא באינו חייב מיתה, כגון שנגח ע"פ עד אחד, או ע"פ בעלים, כמפורש בתו"כ הנ"ל ה"ח, ד' ע"ד, ובבלי תמורה כ"ח א'. 23 אבל עיין ספרי זוטא שלח, עמ' 281, ומ"ש במחברתי ס"ז, עמ' 39 ואילך. ועיין ר"מ פ"ג מה' איסורי מזבח ה"ו וה"ז, ומפרשים שם. ועיין תמורה כ"ח ב' (שיטת ר' ישמעאל).

248-49. והרובע והנרבע על פי שנים פסול לגבי מזבח וכו'. בתוספות כריתות כ"ד סע"א הוכיחו מכאן שלא כשיטת רבינו אפרים שפירש שרובע ונרבע אינם אסורין בהנאה, דלא גמרינן משור הנסקל, וכאן מפורש שאסורין בהנאה. וכן ציינו שם לבבלי קידושין נ"ז ב': הרי רובע ונרבע בעדים דבעלי חיים נינהו ואסירי, ועיי"ש בתוספות, ד"ה הרי.

349-50. הממית בין משלו בין משל חבירו. אשגרה מלהלן, מרובע ונרבע.

450. בין לפני הקדישו ובין לאחר הקדישו. לר' יהודה (במשנתנו פ"ד מ"ז) אפילו המית בעדים (שאינו חייב מיתה לדעתו) פסול לגבי מזבח, ולחכמים הכוונה כלעיל שהמית ע"פ עד אחד או על פי בעלים, שבחייב מיתה כבר שנינו לעיל. ועיין נדה מ"א א' ותמורה כ"ח ב', ור"מ פ"ב מה' איסורי מזבח ה"ט.

550-51. בין בשוגג בין במזיד. כלומר, בין במתכוין, בין בשאינו מתכוין.

651. בין באונס בין ברצון. בבא זו היא אשגרה מלהלן, שהרי מפורש בסיפא: שהרובע עשה בו אונס כרצון וכו', מה שאין כן בנוגח. והוא כרב בבבלי מ' ב', עיין מש"ש.

751-52. רובע ונרבע בין משלו ובין משל חבירו. להלן תמורה רפ"ד, כל הברייתא (וציינתי לה בתס"ר, עמ' 91). וכן בתו"כ נדבה סוף פרק ב', ה' ע"א: רובע בין שלו בין של אחרים אסור. וכן יוצא מכ"מ בתלמוד, עיין בבלי קידושין ס"ו א', ע"ז כ"ב ב' ועוד. וכל הברייתא פסקה הר"מ בפ"ד מה' איסורי מזבח ה"ה ואילך.

852-53. בין בשוגג בין במזיד [בין באונס ובין ברצון] פסול לגבי מזבח. בתס"ר הנ"ל הצעתי להשלים את החסרון הברור ע"פ תוספתא תמורה רפ"ד. וכן מפורש להלן בסיפא ובמקבילות שהרובע עשה בו אונס כרצון. ולהלן ע"ז ספ"ו (כי"ע ספ"ה) ותמורה הנ"ל: מוקצה שלו אסור, ושל חבירו מותר. והדין שמוקצה אסור למזבח למדנו מן הכתוב "מן הצאן", כבתו"כ הנ"ל (לעיל שורה 47 ד"ה הממית) והמקבילות. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ובע"ז ובתמורה הנ"ל מוסיף: מאימתי נעשה מוקצה משיעשה מעשה. וכן בבבלי תמורה כ"ט א': אין מוקצה אלא עד שיעשה בו מעשה (עיין שטמ"ק שם, אות ו') וכו', אין מוקצה אסור עד שיעשו בו מעשה וכו', מאי מעשה עד שיגזז ויעבדו בו. וכן היה טקס פולחן היונים, ועיין בבבלי לעיל שם נוהגים אחרים להקצאה. ובספרי יוונית ויוונות, עמ' 260 ואילך הראיתי שחז"ל הכירו יפה את נוהג הגויים בע"ז. והטקס הרומי היה לנסך יין בין קרניה. ועיין בבלי ע"ז נ"ד א', ומ"ש בספרי הנ"ל, עמ' 261, הערה 15. אבל בדברים גרידא אינו נעשה מוקצה, כמפורש בתוספתא ע"ז ספ"ו הנ"ל, ובתוספתא תמורה ובבבלי ע"ז מ"ד ב'. ובתמורה הנ"ל מוסיף: נעבד בין משלו ובין משל חבירו. וכן בירושלמי כלאים פ"ז ה"ד, ל' סע"ד, ובע"ז פ"ג ה"ו, מ"ג ע"א, בשם "אית תניי תני". ובס' יחוסי תו"א ערך הלל בריה דר' ולס, הוצ' רי"ל מימון, עמ' נ': ובתוספתא דתמורה פרק הנרבע, נעבד בין משלו בין משל חברו וכו'. ובתוספתא ע"ז הנ"ל חסרה בבא זו. ומתוך העניין מוכח שמדברים באיסור לגבוה כמפורש להלן. ודווקא מוקצה אינו נאסר אלא ע"י מעשה, אבל נעבד נאסר לגבוה אפילו שלא ע"י מעשה. וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' איסורי מזבח ה"ו. והראב"ד השיג עליו מן הבבלי ע"ז נ"ד א', נ"ד ב' שמוכח משם שע"י מעשה גרידא אוסר את של חברו. ובמרכבת המשנה על הר"מ שם תירץ את כל הקושיות, וציין לירושלמי כלאים וע"ז הנ"ל, ומתרץ שהר"מ פסק כמי שסובר שלגבוה נאסר גם שלא ע"י מעשה, 24 ור' שמעון לשיטתו גם בתו"כ ויקרא, נדבה, ספ"ב, ה' ע"א. עיי"ש במרכבת המשנה, ועיין בבלי ע"ז מ"ז א'.

953. באונס כשר, ברצון פסול. כנראה שצ"ל: [נעבד] באונס כשר, כמו שהוא להלן תמורה פ"ד ה"ב. אבל בהלכה ג' שם: איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין באונס בין ברצון. וכן הביאה משם בס' יחוסי תו"א הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: בין בשוגג ובין במזיד, בין באונס בין ברצון. ופירשוה שאנסוהו גויים (כלומר, איימו עליו להרגו) והשתחוה לה בפרהסיא, אבל בצינעא אין הבהמה נאסרת (ועיי"ש בתוספות, ד"ה הא). וכן פירשה בס' יחוסי תו"א הנ"ל, שמדברים כאן "בצנעא, וכדרבא, והדר מסיים: 25 כ"ה בתוספתא תמורה שם רה"ג ובבבלי ע"ז נ"ד א' הנ"ל. איזה נעבד כל שעובדין אותו בין באונס בין ברצון, ואונס זה בפרהסיא דלא תיקשי רישא לסיפא". וכן פירש במרכבת המשנה הנ"ל מדעתו. ולולא דברי רבותינו היה נראה שאין כאן סתירה, ולפנינו שני מקורות. תדע לך שהוא כן שבתוספתא ע"ז לא נשנית בבא זו כלל, והבבא "בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון" שבבבלי ו"בין באונס בין ברצון" שבתוספתא תמורה (פ"ד ה"ג), היא נוסחא שיגרתית מכמה מקורות אחרים, 26 לעיל שורה 51, משנת יבמות רפ"ו, להלן נזיר פ"ד ה"ד, ע"ז פ"ו (כי"ע פ"ה) ה"ג ועוד. ולעניין ע"ז באונס יכול להתפרש שעובד מיראה, וכפירוש ר"ח בשבת ע"ב ב' והר"מ פ"ג מה' ע"ז ה"ו, ועיין בשו"ת הריב"ש סוף סי' ק"י. ואונס מתפרש ע"פ עניינו כשבא בתוך הקבוצה הרגילה. ברם בבא שלנו "באונס כשר" מתפרשת כפירוש הבבלי הנ"ל שאנסוהו גוים, וכר' זירא שם, ואעפ"י שהוא מחוייב למסור את עצמו, אינו אלא משום מצות קדוש השם 27 ואונס רחמנא פטריה אפילו בע"ז, וכפסק הר"מ בפ"ה מה' יסודי התורה ה"ד. והוא חיוב גברא, ולמה תאסר הבהמה, אם אין כאן ע"ז ממש, אלא חילול השם, עיין בתוספות ע"ז כ"ד א', ד"ה מתקיף.