תוספתא כפשוטה על בבא קמא ו:כ
תוספתא כפשוטה על בבא קמא · Tosefta Kifshutah on Bava Kamma 6:20
Open in the reader →157. רועה שמסר צאנו לרועה אחר, ראשון חייב ושיני פטור. וכ"ה בירושלמי פ"ו רה"ב, ה' ע"ב. ובמשנתנו פ"ו מ"ב: מסרה לרועה, נכנס רועה תחתיו, ופירשו בבבלי נ"ו ב' שהרועה מסר לרועה, ודווקא שמסרה לכרזיליה, 28 כלומר, לרועה שעוזר לו, ועיין בעה"ש ערך כרזל. ועיין מ"ש להלן בפנים בשם המכילתא. אבל אם מסר לרועה אחר, הראשון חייב. ובשטמ"ק שם (בשם הר"מ מסרקסטה): מסרה (כלומר, הרועה) לרועה אחר לשמרה, והזיקה, שומר הראשון חייב בנזקיה והוא גובה משומר שני. ובמכילתא משפטים פט"ז, עמ' 305: מעמו להביא את הצוער , ולהוציא את דמי הנוקד. ובכי"א ובילקוט (עיין בשנו"ס) גורס: להוציא את הצוער, להביא את הנוקד. ולפי פירוש בעל הזית רענן ושבות יהודה היא היא ההלכה שבבבלי הנ"ל, עיין בהערות הרח"ש הורוביץ במכילתא שם. ועיין ר"מ פ"ד מה' נזקי ממון הי"א ובהשגות שם. ובירושלמי שם, וכן בבבלי הנ"ל, תלו את ההלכה בשומר שמסר לשומר, אם הראשון, או השני חייב.
258. המוסר צאנו לרועה, אפי' חיגר, אפי' חולה, אפי' לפניו כשלש מאו' צאן, פטור. בחי' הרשב"א נ"ו ב': תוספתא המוסר צאן לרועה חגר, או סומא , אפילו לפניו כשלש מאות צאן, פטור. והגירסא "סומא" כנראה ט"ס היא, וכד רגיז רחמנא על ענא עביד לרעיא סמיא. 29 ועיין באודיסיאה של הומירוס ס"ט 405 ואילך. וכנראה שרבינו כתב באשגרה מכתובות י"ז א' סנהדרין צ"א ב', להלן פ"ז הט"ו ועוד בכ"מ. ואשר לשלש מאות צאן כוונתו שקשה לשמור אותם. ובירושלמי ביצה פ"א ה"א, ס' ע"א (ומקבילה בע"ז פ"ב): מעשה וכו' שביקעו להם זאבים יותר משלש מאות צאן. 30 ושלש מאות הוא לשון גוזמא, עיין להלן שורה 75, הכ"ב, ומ"ש ר"י לוי בפירושו כאן פ"ה, עמ' 178, ומ"ש בתוספתא כפשוטה לעיל ח"ח (סוטה), עמ' 697, ד"ה כשלש מאות. ועיין ספרי ראה פיס' ע"ו, עמ' 141. והדברים ב"ציון" של יאסט ח"א עמ' 9, ששלש מאות היא גוזמא של הבבליים אינם מדוייקים.
359. מסרו לחרש, שוטה, וקטן וכו'. משנתנו פ"ו מ"ב, ועיין לעיל, שורה 56, ד"ה מסרה לחרש. ועיין להלן בסמוך.
4לעבד, ולאשה, פטור, ומשלמין לאחר זמן וכו'. במכילתא משפטים פי"ד, עמ' 296: ושלח את בעירו מכאן אמרו מסר צאנו לבנו, לשלוחו, ולעבדו פטור. לחרש, שוטה, וקטן חייב. וכל הברייתא שלנו הובאה בשם התוספתא במגדל עוז פ"ד מה' נזקי ממון הי"ב. ועיין ר"מ שם הי"א והי"ב.
560. נתגרשה אשה וכו'. משנתנו פ"ח מ"ד.
661-62. החותך יבלת של חבירו ועומד לחתכה,לא יאמר לו תן לי מה שחבלת בי, אלא נותן לו כל בושתו. הדברים מפורשים בירושלמי כתובות פ"ג ה"ה, כ"ז סע"ג: דר' שמעון פטר את האונס מן הצער (כלומר, ואינו משלם אלא קנס בושת ופגם), למה זה דומה לחותך יבלת חבירו, ועתיד לחתכה, כלומר שפטור מצער, ואינו משלם אלא בושת בלבד שעשה כן בעל כרחו, ובייש אותו בפרהסיא. והיא הברייתא שלפנינו.
762-63. הקוצץ נטיעותיו של חבירו ועתיד לקוצצן, לא יאמר לו תן לי מה שחבלת בי, אלא נותן לו כל נזקו. ברור שהלשון הוא באשגרה מן הרישא, והכוונה היא שלא יאמר לו תן לי מה שגזלת אותי, אלא נותן לו נזקו. והדברים מבוארים בירושלמי כתובות הנ"ל שממשיך ואומר: למה זה דומה לקוצץ נטיעות חבירו ועתיד לחתכן, כלומר שהנטיעות היו בטילות , 31 כירושלמי שבועות פ"ד סה"ו, ל"ה ע"ג. ואינן עושות כדי טיפולן, ועומדות להיקצץ, 32 עיין במשנת כתובות פ"ח מ"ה. אין הניזק יכול לתבוע דמי נטיעות אלא דמי עצים בלבד. 33 או שנוטל את העצים אם הם קיימים. וכל המפרשים פירשו את הבבא ע"פ התוספתא סנהדרין רפ"ו, ירושלמי שבועות פ"ד סה"ו, ל"ה ע"ג, ובבלי כאן צ"א ב', ואינו עניין לנידון שלנו כלל. ועיין בתוספות נ"ה ב', ד"ה אילימא, ותוספות סנהדרין ע"ז א', ד"ה בניזקין. וכל הברייתא הובאה לכאן אגב השומא שנזכרה במשנתנו פ"ו ב', עיין להלן בסמוך ובבלי נ"ט א'.