תוספתא כפשוטה על בבא קמא ו:כא

163-64. אין שמין בית קב, מפני שמשביחו, ולא בית כור וכו'. וכן במכילתא דרשב"י כ"ב, ד', סוף עמ' 195: אין שמין בית קב, מפני שהוא משביח, ולא בית כור וכו'. וכן בירושלמי פ"ו ה"ב, ה' ע"ב: תני אין שמין בית כור, מפני שהוא פוגם, ולא בית קב, מפני שמשביח וכו'. ובבבלי נ"ח ב': ת"ר אין שמין קב , מפני שמשביחו וכו', אין שמין קב בששים קבים וכו', אין שמין קב בפני עצמו וכו'. אבל גירסת התוספתא מקויימת גם ע"י המכילתא דרשב"י וגם על ידי הירושלמי, וקשה לקבל את הגהת המפרשים ע"פ הבבלי. והתוספתא נותנת טעם למשנתנו (פ"ו מ"ב) למה שמין דווקא בית סאה באותה שדה, מפני שאם ישומו כמה פחתו דמי אותו בית קב שאכלה ממנו משביח את הניזק, שבשדה קטנה כזו ניכר הנזק הרבה ומשביח ע"י כך את הניזק, ואם שמין בית כור הרי הנזק ניכר בו מעט מאד ופוגם את הניזק. וכן פירש בשיירי מנחה "לפי שטחיות הלשון".

264-65. אלא שמין בית סאה פחותה באותה שדה וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובמקבילות חסרה המלה "פחותה". ושמא הכוונה ששמין את אותה בית סאה שנפחתה ע"י אכילת הבהמה.

365. ר' שמעון בן יהודה אומ' משם ר' שמעון וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. אבל בירושלמי הנ"ל: אמר ר' יודה אימתי בזמן שאכלה וכו'. ובמכילתא דרשב"י, עמ' 195: ור' שמעון אומ' כרם , והלא בכלל שדה היה, מה ת"ל שדה או כרם, מלמד שאם אכלה פגין, או בוסר, רואין אותן כאילו הן פירות גמורין.

466. שאכלה יחורי תאנים, או שקטפה לולבי גפנים וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע. ובמכילתא הנ"ל חסר כל זה. ובירושלמי הנ"ל: שאכלה ייחורי תאנים, וקירטמה לולבי גפנים וכו'. ובבבלי הנ"ל: שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים וכו'. ומקורות א"י דייקו בלשונם. וירקות שגדלים עלים עלים משורש אחד, או על גזע אחד, הרי בעלי החיים מקרטמים עלה עלה ואוכלים, 34 עיין במשנת מעשרות פ"ג מ"ג ומ"ט ועוד בכ"מ. וכן לולבים כעלים הם ומתקרטמים, או נקטפין, אבל יחורי תאנים שהם גדלים בנפרד נאכלים, כמו כל הפירות. ועיין מ"ש לעיל פ"ב ה"א שורה 5.

567. כאילו הן פירות גמורין. וכ"ה במכילתא דרשב"י הנ"ל (לעיל, שורה 65, ד"ה ר' שמעון) וכן בירושלמי הנ"ל: שמין לו פירות גמורין. ובבבלי הנ"ל: רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר. והנה בבבלי לעיל שם נזכרה מחלוקת התנאים אם משערים בתבואה שאכלה שחת, במשוייר, כלומר, אם משערין בנותר, ולפי שתעלה כל ערוגה וערוגה בימי הקציר משלם, או ששמין אגב הקרקע, כמה היתה שוה עם השחת לפני שאכלה וכו'. ומשום כך פירשו "כאילו ענבים עומדות ליבצר", שאין משתערין במשוייר, אבל אפשר לפרש שאף הן נישומין אגב קרקע. 35 עיין בתוספות נ"ט א', ד"ה אכלה, ובשטמ"ק במקומו. ברם בתוספתא ובמכילתא דרשב"י ובירושלמי הנ"ל לא נזכרה כלל שומא במשוייר, ובעל כרחינו אנו מפרשים שהכוונה היא שאינן נישומין אגב קרקע אלא בפני עצמן, ור"ש בן יהודה חולק על משנתנו (פ"ו מ"ב) בדעת ר' שמעון, עיין פירש"י במקומו ומ"ש בח"ד.

668. אכלה פירות נטיעות, שמין להן נטיעות, עצמן, שמין להן בית סאה. לשון קטועה היא, ועצמן פירושו "נטיעות עצמן". וכן הגירסא בד: נטיעות. נטיעות עצמן וכו', וכן בירושלמי הנ"ל: פירות (כ"ה בשרי"ר, ולפנינו חסר) נטיעות שמין לו נטיעות, נטיעות שמין לו בית סאה. כלומר, כשאכלה פירות נטיעות שמין את הנטיעה כמה נפחתה מדמיה ע"י חסרון הפירות שנאכלו, אבל אם אכלה את הנטיעות הרכות עצמן, שמין בבית סאה, כדין תבואה. ועיין בבלי נ"ח ב'.

769. תבואה שהביאה שליש, הרי היא כנטיעות. וכ"ה בד ובכי"ע. אבל בירושלמי הנ"ל: שלא הביאה שליש, נידונת כנטיעות, כלומר, ושמין אותה אגב בית סאה. וגירסת הירושלמי מקויימת גם ע"י שרי"ר, כיר"ז ואו"ז כאן (פ"ו סי' רע"א, כ"א ע"ב). והסיק באו"ז שם: משמע אם הביאה שליש שמין אותה בפני עצמה, אעפ"י שעדיין לא בישלה כל צרכה. ונראה שגירסא זו נכונה, כמו שהכריע במנ"ב. ור"ע לשיטתיה שעושה הבאת שליש בתבואה כתבואה גמורה ביחס לכמה הלכות, 36 ירושלמי מעשרות פ"ה ה"ד, נ"א ע"ד ומקבילות. עיין מ"ש לעיל ח"ב (מעשרות), עמ' 707, ובהערה 49 שם. ולפיכך אם הביאה שליש שמין אותה בפני עצמה. אבל אם לא הביאה שליש דינה כחזיז, ושמין אותה אגב קרקע, כדעת החכמים בבבלי נ"ח סע"ב. ור"ע נקט הלשון "הרי היא כנטיעות" ע"פ לשון הכתוב (שמות כ"ב, ד'): כי יבער איש שדה או כרם וכו'. ובמכילתא דרשב"י כ"ב, ד', עמ' 195: או מה כרם פירות גמורין 37 עיין מכילתא דר' ישמעאל משפטים פי"ד, עמ' 296. אף אין לי אלא פירות גמורין, מנין ראתה זרעין (במה"ג מוסיף: ושתלין ) ואכלתן הרי אילו שמין לו, ת"ל שדה, וזרעים פירושו כאן שעדיין לא גדלו, שלא הביאו שליש. ומפרש ר"ע "או כרם" שאכלה את השתלין עצמן, ותבואה שלא הביאה שליש דינה כשתלין, ושמין אותה אגב השדה, כאכלה נטיעות.