תוספתא כפשוטה על בבא קמא ט:ה

116-17. ואמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים. לחיים, אין אומדין אותו למיתה. בבלי סנהדרין ע"ח ב', ועיין בפי' רש"י שם. ובאמדוהו לחיים, אין חוזרין ואומדין אותו, וממילא אפילו מת פטור. ובבבלי הנ"ל משוה ר' נחמיה הלכה זו ליצא מבית דין זכאי שאין מחזירין אותו לחובה. ואמרו בירושלמי שם פ"ד סה"ג, כ"ב ע"ב: אפילו נזדכה בטעות [אין] מחזירין אותו. ועיין בבלי שם ל"ג ב', ושיטת החכמים לא נתבארה בגמרא שם. ועיין מ"ש הגר"י ראזין בצפנת פענח פי"ב מה' גירושין הט"ז.

217. אמדוהו למיתה, חייב מיתה ופטור מן המומין. כלומר, אם אמדוהו למיתה ומת וכו' פטור מן הממון, שהרי קים ליה בדרבה מיניה. ועיין בבלי כתובות ל"ג ב'.

318. אמדוהו לממון חייב ממון, ופטור מן המיתה. כלומר, אפילו מת, וכמפורש לעיל שאם אמדוהו לחיים מתחילה, אין אומדין אותו למיתה, וכן מפורש להלן.

418-19. אמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה, אומדין אותו לממון שנייה. מכילתא דרשב"י משפטים כ"א, י"ח, עמ' 174, בבלי סנהדרין ע"ח ב'. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי. ובמכילתא משפטים פ"ו, עמ' 270: ולא ימות ונפל למשכב . הא אם הכהו מכה שיש בה כדי להמית ה"ז פטור מן השבת ומן הרפוי. ולפי פשוטו פירושו שפטור מן הממון אפילו לא מת. ושמא פטור, מפני שהוא רודף, עיין בתוספות כתובות ל"ג א', ד"ה אלא, אבל בלא כך למה פטור שהרי אין כאן חיוב מיתה כלל, וגרע מחייבי מיתות שוגגין. 20 ועיין ביד רמה במקומו. ועיין בפירוש ר"ד בונפיל ע"ח א', הוצ' ליפשיץ, עמ' נ"ג, ומדברים כשמתה האשה, עיי"ש. ברם במכילתא דרשב"י, משפטים כ"א, י"ח, עמ' 174: ולא ימות [כו'] שבתו יתן, הא אם מת פטור מליתן שבת. יכול אחד מכה שיש בה כדי להמית ואחד מכה שאין בה כדי להמית הוא (צ"ל: אינו) נותן שבת וריפוי, ת"ל ונקה המכה , עד שיהא מכה 21 כלומר, המכה שהכה. תפס 22 כלומר, תפוס, חבוש. והלשון תפוס = חבוש, גם בירושלמי סנהדרין פ"ז ה"י, כ"ה ע"א: יהא תפוש עד שיבואו עידיו. למיתה (כלומר, אם לא יקום המוכה), אמור מעתה, מכה שיש כדי להמית. כלומר, אימתי אנו אומרים שמשלם שבת וריפוי, דוקא במקום "ונקה המכה", והוא במכה שיש בה כדי להמית (ואם לא נוכה המכה, ומת פטור), אבל במקום שאין במכה כדי להמית חייב בשבת, אפילו מת המוכה אח"כ. והדרשן צירף את "ולא ימות" עם "שבתו יתן", ולמד מכאן שדווקא אם "לא ימות" "ונקה המכה" חייב לשלם, אבל אם מת המוכה פטור, והוא דווקא במכה שיש בה כדי להמית. וכנראה שאף במכילתא דר' ישמעאל הכוונה כן, ודרש ולא ימות במכה שאין בה כדי להמית (עיין להלן) ומשלם שבת וריפוי אפילו אם מת המוכה, ודייק: הא אם הכהו מכה שיש בה כדי להמית הרי זה פטור מן השבת ומן הריפוי (כלומר, אם מת). ושתי המכילתות רואות בשני הפסוקים (י"ח וי"ט) שני דברים: א'. ולא ימות ונפל למשכב, והוא במכה שאין בה כדי להמית, וחייב בשבת וריפוי אפילו מת המוכה. ב'. אם יקום והתהלך וכו', והוא במכה שיש בה כדי להמית, וחייב בשבת וריפוי דווקא אם נוכה המכה. וכן בבבלי סנהדרין ע"ח ב': חד אמדוהו למיתה וחיה, וחד אמדוהו לחיים ומת. ופירש"י: ולא ימות דרשי ליה לאמדוהו לחיים ומת (כלומר, שלא היתה במכה כדי להמית) והכי משמע ולא ימות, אם אמדוהו תחלה שלא ימות, אפילו מת לאחר מכאן, שבתו יתן וכו', ואם אמדוהו למיתה ואח"כ יקום והתהלך בחוץ, שלא מת, שבתו יתן וכו'. ועיין בירושלמי נזיר וסנהדרין שנביא להלן.

519. מאימתי נותן לו, משעה שהכהו. וכן בבבלי הנ"ל ע"ח ב'. ושם, כנראה, היא חלק מברייתא בשיטת ר' נחמיה. והכוונה כאן שאם אמדוהו למיתה והיקל, הייתי סבור שאינו נותן לו אלא משעה שהיקל, משמיעתנו הברייתא שנותן משעה שהכהו. אבל במכילתא דרשב"י הנ"ל (עמ' 174): לא ימות ונפל למשכב, וכי אין אנו יודעין שאם נפל למשכב אינו מת, מה ת"ל ולא ימות ונפל למשכב, לפי שמצינו במטן 23 כלומר, למטן, להלן, בשאמדוהו למיתה, אם יקום והתהלך בחוץ וכו' שבתו יתן וכו'. שנותן לו בשעת עמידתו, יכול אף זה כן, 24 כלומר, אף בשאמדוהו לחיים נותן לו מזמן שהוא קם מן המטה, ורואים ברור שיחיה. ת"ל לא ימות ונפל למשכב, בשעת נפילתו נותן לו, ואין נותן לו בשעת עמידתו, ועד כן הכת' מדבר במכה שיש (כנראה שצ"ל: שאין) בה כדי להמית, מיכן ואילך הכת' מדבר במכה שאין (כנראה שצ"ל: שיש) בה כדי להמית. ולהלן בסמוך שם: אם יקום ויתהלך בחוץ לפי שמצינו למעלה ש[נותן לו] בשעת נפילתו, יכול אף זה כן, ת"ל אם יקום והתהלך [בשעת] אמידתו 25 עמידתו, עיין מ"ש ב"ערכי" הוצ' אוניברסיטת בר-אילן ח"א, תשל"ב, עמ' 107 ואילך. ועיין גם להלן סהט"ו, שורה 49, ד"ה שאין. נותן לו, [ולא] בשעת נפילתו. וברור שהמכילתא חולקת על התוספתא והבבלי. ובירושלמי סנהדרין פ"ט ה"ג, כ"ז ע"א: אם בשלא עמדוהו [= אמדוהו] למיתה, בדא כתיב ואם יקום וכו' ונקה המכה, הא אם לא קם חייב (כלומר, חייב מיתה) אלא בשעמדוהו למיתה. אם בשעמדוהו למיתה, בדא כתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא. ר' הילא בשם ר' שמעון בן לקיש חידוש מקרא הוא שיתן. ר' אבהו בשם ר' יוסי בן חנינא עומד של טעות היתה. ועיין במקבילה בנזיר פ"ט ה"ה, נ"ח ע"א, והגירסא משובשת ומסורסת בשתי הסוגיות, וקשה מאד לעמוד עליה. אבל בנזיר שם הביאו ברייתא: עמדוהו למיתה וחיה, מאימתי נותנין לו משעה שיקל. ובסנהדרין שם: עמדוהו למיתה וחיה מאימתי מונין לו משיכביד (צ"ל: משליכביד = משלא יכביד). אמר ר' יוסי לית כאן משיכביד (צ"ל: משליכביד כנ"ל) אלא משעה הראשונה. ובכל אופן נראה שכבר נחלקו הברייתות בהלכה זו. ואף שהמשא והמתן שם הוא בשיטת ר' נחמיה, אבל להלכה אין הבדל.