תוספתא כפשוטה על בבא מציעא א:י

121-22. הודאת בעל דין כמאה עדים. בבלי ג' ב', גיטין מ' ב', ס"ד א', קידושין ס"ה ב'. ופירש"י כאן: ברייתא היא בתוספתא דב"מ פרק ראשון. ובה"ג ה' שבועה, ד"ו קט"ז ע"ג: תני בתוספתא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי 12 מלה זו איננה לפי סיגנון מקורות א"י, ואיננה בהוצ' ר"ע הילדיסהיימר, והמו"ל השלימה! ואיננה גם ברוב הראשונים, והיא ע"פ הבבלי הנ"ל. וכו', וכ"ה בשו"ת גאוני מזרח ומערב סי' קס"א וברי"ף שנביא להלן בסמוך. והובאה תוספתא זו בהרבה מן הראשונים, מפני ההמשך שלהלן, עיין מ"ש בסמוך.

222-23. אימתי בזמן שטענו והודה, אבל אם הודה מפי עצמו יכול לחזור בו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. בה"ג הנ"ל. ובס' משפטי שבועות לרב האיי, ד"ו ז' ע"ב: כמו שאמרו הודאת בעל דין כמאה עדים. אימתי, בזמן שתבעוהו והודה, אבל אם הודה בעצמו יכול לומר משטה הייתי בך, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, וכן אם תלה הודאתו וכו'. 13 לפנינו השמטה בדברי רב האיי, וכן השלים לנכון בש"ד חו"מ סי' פ"א ריש ס"ק נ"ו ע"פ המרדכי כאן רפ"א סי' רי"ז. וכנראה, שרבינו העתיק את התוכן גרידא, והנכון כלפנינו "בזמן שטענו ". וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ש. וכ"ה בה"ג, בשו"ת גאוני מזרח ומערב וברי"ף הנ"ל, וכן היתה הגירסא לפני ר"מ הכהן מסרקסטה (לפי שטמ"ק כאן ג' ב'). וכנראה, שהגאון העתיק את תוכן התוספתא, וממנו ברוב הראשונים, וכן העתיק רבינו יונה בסנהדרין כ"ט א', ד"ה מתני', ותלמידיו (משמו) בשטמ"ק כאן ג' ב', ופירש שתבעו בב"ד. והוסיף תלמידו: "וכן נראה מלשון הרי"ף שכתב בזמן שטענו והודה, דמשמע כשטענו בבית דין, דאי לאו הכי הוה ליה למימר כשתבעו, כלומר, באיזה מקום שיהיה, מפי מורי נר"ו". והתוספתא שלנו נעתקה (נוסף על הראשונים הנ"ל): ברי"ף כאן פ"א סי' רל"ז, 14 ושם: ת"ר, וממנו גם ברא"ש פ"א סי' ב'. וכתב על זה תלמידו של רבינו יונה הנ"ל (בפנים): וזאת הברית' אינה בכל התלמוד, אלא תוספת' היא, והריא"ף ז"ל דרכו שכותב תוספת', אלא משום הכי אומר בכאן ת"ר מפני שסוף הברית' היא בקידושין (ע"ג ב') שאמר שם נאמן בעל המקח וכו', ולכן כיון שסוף בריתא זו היא בתלמוד, לא חש לומ' הריא"ף ז"ל תוספת'. אבל עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ב, עמ' 8, ועמ' 14. בעיטור הודאה, הוצ' רמא"י ע"א סע"ד, בעל המאור סנהדרין פ"ג, ד"ה עד שיאמר, השלמה שם סי' ו', או"ז ה' הודאת בעל דין (אחרי ב"ק), סי' תס"ט, ל"ג רע"ג (כל הברייתות), וסיכום ממנו בפי' ריקנטי סי' ש"ח, רבינו יונה בסנהדרין כ"ט א' הנ"ל (ואצל תלמידו בשמו הנ"ל), שו"ת מהר"מ ב"ב סי' תתכ"ד, הנ"ל, הוצ' רבינוביץ סוף סי' ק"ו, הרמ"ה ברא"ש ב"ק פ"ג סי' ט"ז, 15 וכן פירש הראב"ד בחידושיו לב"ק, עמ' צ'. ועיין גם בנ"י ב"ק ספ"ג. שו"ת המיוחסות סוף סי' קי"ז, מאירי סנהדרין, עמ' 21. ועיין מ"ש רבינו ירוחם, מישרים, נתיב ג' ח"ב וח"ח. ובבלי סנהדרין כ"ט א' (על משנתנו שם: עד שיאמרו בפנינו הודה לו): צריך שיאמר אתם עדיי וכו', מנה לי בידך אמר לו הן, למחר אמר לו תנהו לי, אמר לו משטה אני בך, פטור. ולפנינו בתוספתא לא נזכר שצריך שיאמר אתם עדיי. ורבו הפירושים בברייתא שלפנינו, ונתבארו החילוקים אימתי יכול לומר, משטה אני בך, או לא רציתי להשביע את עצמי (טענת השטאה, או השבעה) בעיקר באו"ז, בפירוש רבינו יונה ותלמידו הנ"ל ובס' ההשלמה הנ"ל. והאריך בזה הש"ך בחו"מ סי' פ"א ס"ק נ"ו, ובאריכות יותר גדולה בס' חמרא וחיי לסנהדרין כ"ה ע"א, ל' ע"ג (מן הספר).

323-24. הודאת בעל דין כמאה עדים, והשליש נאמן משניהן. רי"ף, או"ז הנ"ל סוף סי' תע"א, ל"ט ע"ד, שו"ת מהר"מ ב"ב סי' תתס"א (מס' הדינין), רא"ש ב"מ הנ"ל בהע' 14, שו"ת מהר"ח או"ז (בשם אביו) סי' ל"ז, ריב"ש סי' תנ"ב (בשם התוספתא), בבלי גיטין ס"ד א', ועיין מ"ש להלן בסמוך, והראשונים הביאוה בשם התוספתא משום ההמשך להלן, שאינו בבבלי. ובהגהות הב"ח על הרי"ף מחק כאן את המלים "הודאת בעל דין כמאה עדים", וטעמו, כנראה, משום שכבר שנינו כן ברישא. אבל כן היא הנוסחא גם בד, כי"ע וכי"ש ובכל הראשונים הנ"ל, וכ"ה בבבלי הנ"ל. וכבר כתב מהר"ח או"ז הנ"ל: ואני רציתי לדקדק מלשון ברייתא דתוס' דשליש נאמן אפילו אם עדים מכחישין אותו, דקתני הודאת בעל דין כמאה עדים, והשליש נאמן משניהם משמע דעדיף שליש מהודאה שיהא (צ"ל: שהיא) כק' עדים. וכנראה שרבינו דייק כן מן התוספתא גרידא, שהרי בבבלי אפשר לפרש שהיא הלכה בפני עצמה, אבל בתוספתא כבר שנינו לעיל הלכה זו, ולא חזרו עליה אלא כדי להסמיכה ל"והשליש נאמן משניהם". ועיין מ"ש להלן.

424. זה אומ' כך וזה אומ' כך, והשליש אמ' כך, השליש נאמן. וכ"ה בד ובכי"ש ובראשונים הנ"ל. ובכי"ע בטעות מלעיל: השליש נאמן משניהם . ובבבלי גיטין הנ"ל: וזה אומר כך, השליש נאמן. ובריב"ש הנ"ל: ממה ששנינו בתוספתא דפ"ק דמציעא, והובאה בגיטין פרק התקבל (הנ"ל): הודאת בעל דין וכו', וזה אומר כך שליש נאמן. והעתיק ע"פ הבבלי. וכן בראבי"ה כת"י סי' תתקכ"ו: בתוספתא שליש נאמן, זה אומר כך וזה אומר כך שליש נאמן, ופי' רבותינו אפילו אינו אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה, ומסיים התם אימתי בזמן וכו'. ועיין מ"ש לעיל בשם מהר"ח או"ז ותשובת הרמב"ן בספרן של ראשונים, הוצ' אסף, עמ' 96, וס' התרומות שער נ"ב ח"ג אות ח', וחי' הרשב"א קידושין ע"ד א', וגידולי תרומה במקומו. והשליש נאמן, משום שהאמינו אותו וקבלו אותו, ולאו דווקא משום מיגו, ואף הר"מ סובר כן, עיין בדרישה ובפרישה ובש"ך סי' נ"ו. ועיין באו"ז סי' תע"ב הנ"ל.

524-25. אימתי, בזמן שהשלישות יוצא מתחת ידו וכו'. הראשונים הנ"ל, והביאו את הרישא שישנה גם בבבלי גיטין משום הסיפא כאן שאיננה בבבלי. ובס' השטרות להר"י ברצלוני, עמ' 117: גרסינן בקידושין בפר' עשרה יוחסין הודאת בעל דין כמאה עדים, והשליש נאמן משניהם זה אומ' כך וזה אומ' כך השליש נאמן, אימתי בזמן שהשלישות יוצא מתחת ידו וכו'. וכ"ה גם בעיטור, שלישות ממון, הוצ' רמא"י מ"ג ע"ב: כדתניא בפ' עשרה יוחסין הודאת בעל דין וכו', וכתב הרב המחבר (כלומר הר"י ברצלוני) וכו'. וברור שהעתיק מדברי הר"י ברצלוני. ובשער החדש שם תיקן: כדתניא בפרק האומר וכו'. ולהלן שם, שלישות גט, מ"ו ע"א: כדגרסינן בגמרא דילן השליש נאמן וכו', אימתי בזמן שהשלישות יוצא וכו'. ובס' התרומות שער נ"ב ריש ח"ג מעתיק כלשון שלפנינו בעיטור. וכן בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' קצ"ד: דלא אמרו שליש נאמן אלא כשהשלישות יוצאת מתחת ידו, אבל אין השלישות יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם, וכדתניא בהדיא בברייתא בקידושין. ושמא היתה לפניהם בבא זו בקידושין ע"ג ב'. ועיין מ"ש לעיל בהערה 14, בשם תלמיד רבינו יונה. ולכאורה קשה למה תפס הנ"ל את הסיפא כאן "נאמן בעל המקח", והרי גם הרישא (זה אומר כך וכו') נמצאת בבבלי גיטין הנ"ל, אבל אם נניח שגם הברייתא שלפנינו היתה לפניו בקידושין מובן שנקט את הדוגמא בקידושין משום ששתי הבבות היו לפניו שם. ובב"י טחו"מ ריש סי' נ"ה: פרק התקבל ובתוספתא דפרק י' יוחסין וכו'. ועיין גם בפרישה שם. ועיין מ"ש להלן שורה 28–29, ד"ה אימתי בזמן שהדין, בשם או"ז סנהדרין, וצ"ע.

625-26. הרי הוא כאחד מכל אדם. בעיטור הנ"ל: כלומר, הרי הוא כעד אחד, והנתבע חייב שבועת התורה.