תוספתא כפשוטה על ביצה א:כא

177-78. הבורר קטנית ביום טוב ר' יהודה או' בית שמיי אומ' אם היו צרורות מרובין על האוכלין בורר את האוכלין וכו'. במשנתנו פ"א מ"ח: הבורר קטנית ביום טוב בית שמאי אומרים בורר אוכל אוכל, 61 זו היא הגירסא הנכונה, עיין דק"ס כאן, עמ' 29, הע' כ', שבת, עמ' 337, הע' פ', אהצו"י כאן, עמ' 11. וכ"ה במשנ' הוצ' לו, קויפמן, פרמה וס' מועד על קלף שבביה"מ כאן. ועיין בשטמ"ק ובצל"ח בסוגיין. ועיין לעיל מעשרות פ"ג ה"י, ומש"ש בח"ב, עמ' 703. ובית הלל אומרים בורר כדרכו (כלומר, אפילו פסולת מתוך האוכל) בחיקו בקנון וכו', אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה. ובבבלי י"ד ב' (שבת קמ"ב ב'): תניא אמר רשב"ג 62 כ"ה בשבת בכל הנוסחאות, וכ"ה גם בביצה בר"ח וברי"ף. במה דברים אמורים כשהאוכל מרובה על הפסולת, אבל פסולת מרובה על האוכל דברי הכל נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי? לא צריכא דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא. ופירש"י שהשאלה היתה אם הפסולת מרובה על האוכל הרי הכל אסור אפילו בטלטול, ובטל האוכל לגבי פסולת, ודינו כאילו כולו פסולת. ולפיכך תירצו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת והכוונה לטרחא, כלומר, אם טורח ברור הפסולת (כגון שהצרורות הם דקים) מרובה על טורח ברור האוכל, כולם מודים שבורר את האוכל, אבל לעולם באוכל מרובה על הפסולת אנן קיימין. ובר"ח שם: פי' פסולת. כגון אבנים דקות, 63 ופירש ע"פ התוספתא כאן שמפורש בה "צרורות". ועיין רשב"ם ב"ב צ"ג סע"ב. וכן להלן שו' 80: והצרורות יורדין, ובבבלי שם י"ד ב': והתניא איפכא (כלומר, פסולת למטה) וכו' בעפרא, עיין להלן, שו' 79–80. ועיין בתוספ' רע"א למשנתנו, וכאן מפורש שבאבנים עסיקינן ואינן ראויות למאכל בהמה. ועיין בהגהות הרש"ש מה שתמה עליו. והאוכל גסים, אחד מן האוכל כנגד שנים מן הפסולת. ובכי"מ בבבלי: פשיטא . מי איכא מאן דשרי וכו'. ופי' ר' ישעי' הזקן (בס' מחנה דוד): פשיטא, שכיון שהפסולת מרובה שאסור ללקט כי אם האוכל 64 אבל בתוספ' רי"ד בסוף פירקין הכריע כדברי רש"י. וכו'. וכן היתה הגירסא לפני הרי"ף ועוד, עיין במהרש"א שם סד"ה תוספות, ועיין דק"ס במקומו. ועיין ר"מ פ"ג מה' יו"ט הט"ז ובהגה"מ שם אות נ', ובמהרי"ק שורש קס"ו, 65 בד"ר. ובד' קרימונה שורש קס"ה, אות ג', ובד"ח שרש קס"ג, אות ג'. שציין לו בדק"ס, ועוד. והברייתא שלנו לא הובאה לא בבבלי ולא בירושלמי, ולכאורה היא תמוהה, וכי בשופטני עסיקינן, ולמה ירבה אדם בטירחה יתירה, כשיכול להוציא את האוכלים בקלות. ברם בתוספות שבת קמ"ב ב' סד"ה שאוכל פירשו את הבבלי הנ"ל: כגון דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא, אאוכל קאי ולא אפסולת, כלומר לעולם בפסולת מרובה, אלא שהאוכל הוא דק והצרורות הם גסים, ואעפ"י שיש טירחא יתירה בברור האוכלין מ"מ בורר את האוכלין הואיל וזוטר בשיעוריה, עיין בגליון התוספות, בס' המכתם, עמ' 201, ובר"ן בסוגיין. ואף כאן בכגון דא עסיקינן, ומשום כך התירו ב"ה לברור איזה מהן שירצה. והתוספתא לא בארה את הדברים, מפני שבוודאי אם הצרורות מרובין והאוכל מועט ואף נוח להברר, למה יתפוס אדם בדרך הקשה, וירצה לטפל במרובה הקשה, אלא הכוונה שאם רוצה לברור את הפסולת המרובה, מפני שטרחתה ממועטת, בורר את הפסולת, משום שלדעת ב"ה הותרה ברירה ביו"ט, 66 עיין בירושלמי פ"א ה"י, ס' ע"ד, שבת פ"ז ה"ב, י' ע"ב, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 142. ויכול לעשות כמו שנוח לו. ועיין בצל"ח בסוגיין ד"ה בש"א. ולשיטת ר' יהודה בתוספתא אף ב"ש מודי שבפסולת מועטת על האוכל בורר את הפסולת, ואף הם סוברים שהותרה ברירה ביו"ט, אלא שהם מחמירים (עיין בירושלמי שם) בפסולת מרובה, משום טלטול מוקצה (אבל לא כשיטת רש"י וסייעתו שבפסולת מרובה הכל אסור, אלא כהרי"ף וסייעתו). וב"ה מתירין להסיר את הפסולת אם כך נוח לו, וטלטול מוקצה מותר לצורך אוכל נפש.