תוספתא כפשוטה על ביצה א:כג

181-82. ר' יוסה או' מוליכין מנעל שחור ולא מנעל לבן מפני שצריך אומן. במשנתנו ספ"א: ר' יהודה אומר, אף לא מנעל לבן מפני שצריך אומן. ובבבלי ט"ו א': תניא ר' יהודה מתיר בשחור ואוסר בלבן, מפני שצריך ביצת הגיר, 69 ופירש הר"ח: וצריך בית הגיר ללבונו. ועיין בפיה"מ להר"מ ובערוך ערך גר, עה"ש, שמ"ו ע"א. ר' יוסי אוסר בשחור מפני שצריך לצחצחו. ולא פליגי. מר כי אתריה ומר כי אתריה וכו'. ובירושלמי רהי"ב, ס"א ע"א: כיני מתניתא מפני שהוא צריך ביצת אומן, מתניתא דר' ליעזר, דתנינן תמן (כלים פכ"ו מ"ד) מנעל על האמום ר' ליעזר מטהר וחכמים מטמין. דברי הכל היא וכו'. וערבים עלי מאד דברי מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 466, שפירש "אומן", כמו "אמון" (כתיב רגיל מאד בירושלמי, עיי"ש כמה דוגמאות), אמום. ופירש הירושלמי, שהוא צריך ביצת האמום, והביצה היא הדפוס (בצורת ביצה) שנותנים עליו את המנעל בשעת גמר מלאכה. ולפיכך רצו לומר בירושלמי שמשנתנו היא כר' אליעזר הסובר שכל זמן שלא נתנוהו על האמום והסירוהו ממנו עדיין אינו כלי. ואף בתוספתא כאן שנו בלשון המשנה, שצריך אומן (=אמון), ולא הזכירו ביצת הגיר. ולבבלי היתה מסורת אחרת, בין במחלוקת התנאים, ובין בפירוש הדברים.

282-83. ר' שמעון או' משלחין חטין מפני שהן מאכל עססיות, פול מפני שהן מאכל לודיות וכו'. במשנתנו פ"א מ"ט: משלחין יינות וכו', ור' שמעון מתיר בתבואה. 70 עיין דק"ס ובית הבחירה למאירי, עמ' 83. ובירושלמי הי"א, ס"א רע"א: תני משלחין חטין שהן מאכל עסיסיות. פול שהוא מאכל נדיות 71 וכ"ה בשרי"ר, עמ' 302, ובפירוש תלמיד הרמב"ן, ריש עמ' 47 (והוא מעתיק שם מן הירושלמי רק "פול שהוא מאכל נדיות" שלא נזכר בבבלי, ואח"כ חוזר ללשון הבבלי). אבל באו"ז ח"ב סי' שמ"א, ע"ב ע"ב, בשם הירושלמי: מאכל לודיות. והיא היא, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 658, הע' 47. וכו'. ובבבלי י"ד ב': תניא ר' שמעון מתיר בתבואה כגון (ליתא בכ"י ובראשונים, עיין דק"ס) חטין לעשות מהן לודיות , 72 בר"ח, ברי"ף, בפי' ר' ישעי' הראשון ובפי' תלמיד הרמב"ן: עססיות. שעורין ליתן לפני בהמתו (עיין מ"ש להלן), עדשים לעשות מהן רסיסין. ולפי הסיגנון בתוספתא ובירושלמי משמע שהנשים מעססית היו עושות מאכל מיוחד מחטים חיות, והלודיות היו עושות כן מפול חי, ועיין מ"ש ר"ש קליין בספרו ארץ יהודה (תל אביב תרצ"ט), עמ' 260. אבל בבבלי אי אפשר לפרש כן. ושמא קראו אח"כ למאכל שהיו עושין מחטין "עססית", או "לודית", על שם מקומם, ואין הבדל בין הירושלמי והבבלי. ועססיות שנזכרו כאן אינן עניין לעססיות שבתוספתא שבת רפ"ג, עיין מש"ש ד"ה תרמסין. וברי"ף הביא את הברייתא שלנו להלכה, עיי"ש בפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 46, ובר"ן. אבל עיין בשטמ"ק כאן. ועיין מה שהאריך בזה בפתח עינים להרחיד"א י"ד ב'. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

383. שעורין מפני שהן ראויות לבהמה. וכן בירושלמי הנ"ל: שעורין שהן מאכל בהמה. לא כן תני בשם ר' שמעון לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל (עיין מ"ש להלן פ"ב סה"ו, שו' 24–25), אתיא דר' שמעון בשיטת ר' עקיבה רבו וכו'. ומכאן שהת"ק אוסר. ועיין בעיטור ה' יו"ט מחלוקת י"ג, קמ"ו ע"ד, וברא"ש בפירקין סי' כ"ד, ובבית הבחירה למאירי, סוף עמ' 82 ואילך, ובפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 47. ואף שגם הת"ק מודה שמותר לקדור ולהאכיל שעורים לבהמה (כמפורש בבבלי כ"ט א') מ"מ לשלוח אסור מפני שנראה כמשלח לטחינה. ומתוך הירושלמי ברור שלר"ש משלח חטים פול ושעורים לחברו אעפ"י שאינו מכוין למאכלים המיוחדים, וכן משמע גם מלשון התוספתא "מפני שהן", "מפני שהן ראויות" וכו'. וכן כתב הריא"ז (לפי שלטה"ג): ונראה בעיני שמשלחין שעורים הראויות לבהמה שמותר לטרוח בשביל בהמה, כמבואר בקונטרס הראיות. אבל בבבלי הלשון הוא: חטין לעשות וכו' שעורין ליתן לפני בהמתו וכו'. וכן כתב בשטמ"ק למשנתנו: ור' שמעון מתיר וכו', והוא שיכוין לכך . אבל ברא"ה שם: ור"ש מתיר בתבואה, דתלינן להתיר כל מה דאפש', וכיון דאפשר לתלות דלשום ענין דלצורך היום, מותר. ועיין בדרישה בטאו"ח סי' תקט"ז ובט"ז באו"ח שם. ועיין ר"מ פ"ה מה' יו"ט ה"ז ומ"ש בראשון לציון להגר"ח ן' עטר י"ד ב', ד"ה תניא ר"ש, ובים של שלמה פ"א סי' מ"ג, ומ"ש בפתח עינים הנ"ל.