תוספתא כפשוטה על ביצה ב:א

11-2. יום טוב שחל להיות ערב שבת אין מערבין לא בחצירות ולא בתחומין דברי ר' וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ב ה"א, ס"א ע"ב (אלא ששם בטעות: דברי ר' מאיר). ואמרו שם: אית תניי תני ומחלף (כלומר, דברי רבי בדברי חכמים, ולהפך). אמר ר' לעזר הואיל והן תנייא מחלף וכו'. והתנא המחלף הוא מהתנאים הבבליים ששנו כן בבבלי ט"ז ב', ואמרו שם: דשלח ר' אלעזר לגולה לא כשאתם שונים בבבל רבי מתיר וחכמים אוסרין, אלא רבי אוסר וחכמים מתירין, והוא כמסורת התוספתא והירושלמי. ועל האיסור לערב בתחומין לא נחלקו, שהרי יש בו קניין רשות, עיין בבלי י"ז א' וברי"ף פ"ב סי' תת"ף, אלא שרבי אוסר לערב גם בחצרות ביו"ט לשבת, או משום שהוא סובר שעירוב משום קניין, כשמואל בעירובין מ"ט א', 1 וכן ברא"ה י"ז א' ד"ה רא"א: דקי"ל כר' דלעיל לית לן הפרש בין תחומין לחצרות וכו', בתרווייהו איכא משום מיקנא ביתא. ועיין עיטור ה' יו"ט מחלוקת י"ד, הוצ' דמא"י, קמ"ז ע"ג, ובהערה מ"ג שם. ועיין עירובין ע"א א' ובתוספות שם ס"ו א' ד"ה יפה, ומ"ש הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"א או"ח סי' כ"ז. או שנראה כמתקן ביו"ט. 2 רש"י ט"ז ב', או"ז ח"ב סי' שמ"ג, אות ט', ע"ג רע"ב. ועיין בבלי עירובין ל"ח א' ובתוספות שם ד"ה ור' ובתוספות כאן ט"ז ב' ד"ה רבי, י"ז א' ד"ה מאי. ובירושלמי שם נחלקו אמוראים אם עירוב תבשילין מתירו לערב עירובי חצירות, 3 מיהו למ"ד בירושלמי שעירוב תבשילין מתיר לערב בחצירות ביו"ט בוודאי סבירא ליה שאיסור עירוב ביו"ט הוא משום שנראה כמתקן ביו"ט (עיין בתוספות י"ז א' ד"ה מאי), שהרי אין להעלות על הדעת שעירוב תבשילין יתיר קניין ביו"ט, כעין מה שתמה ר' יוסי בר' בון בירושלמי שם. עיין או"ז (הנ"ל) ורא"ה י"ז סע"ב. עיי"ש הסדר בירושלמי. ועיין בר"ן.

22. וחכמים אומ' מערבין בחצרות אבל לא בתחומין. ופירשו בירושלמי הנ"ל: שכן אתה מתיר לו דבר המותר לו. וכן בבבלי הנ"ל: ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו. ולשיטת הרי"ף פ"א סי' תתס"ה אין עירוב כלל ביו"ט. ומתוך דבריו משמע שאפילו אם עירב אין עירובו כלום, ואסור להוציא מחצר לחצר דברים שאין לו בהם צורך כלל, שאם לא כן מה ראייה היא מיוה"כ, והרי אפשר שעירב כדי להוציא דברים שאין בהם צורך היום, ובאמת יוה"כ כשבת ולא כיו"ט, כמו שהבין הריטב"א בשיטת הרי"ף, עיין שטמ"ק י"ב סע"א (והרא"ה שם סובר שאין מערבין, אבל בדיעבד מהני). ולשיטה זו אין עירוב שייך כלל ביו"ט, וחכמים סוברים שעירוב משום דירה (עיין מ"ש לעיל), ואין איסור לערב ביום טוב. והרשב"א (י"ב א', עבוה"ק שער ג' אות ז', מ"ג סע"ב ואילך) הסובר שמערבין ביו"ט מסביר בחידושיו (הנ"ל) שמ"מ מותר לו לערב לשבת כדי להוציא דברים שיש בהם צורך היום, מה שמותר ביו"ט בלא עירוב, וממילא הותר לכל. ועיין במאירי ובר"ן שם.

33. מערבין בפת לשבת ובתבשיל ליום טוב. אגב שהזכירו לעיל עירובי חצירות מבארת התוספתא שיש הבדל בין עירובי חצירות ובין עירובי תבשילין, והיינו שמערבין את הרשויות לשבת בפת גרידא (כר' יהושע בעירובין פ"ז מ"י, ועיין בבלי שם פ"א א'), ומערבין צרכי שבת וצרכי יו"ט מערב יו"ט (עירוב תבשילין) בתבשיל גרידא, אבל לא בפת, משום שצריך היכר שמכין לשבת, והרי אי אפשר לאדם בלי פת, ואוכלה בכל יום, ואין כאן היכר כלל שמכין לשבת, כמפורש בבבלי ט"ז א'. וסוברים כמה מן הראשונים שאם עירב בפת לא עשה כלום, ואינו מועיל אפילו לאפייה גרידא, עיין בס' המכתם רפ"ב, סוף עמ' 207, או"ז ח"ב סי' שמ"ג אות א', ע"ג ע"א, חידושי המאירי ט"ז א', ובית הבחירה שלו, עמ' 93. ויש חולקים, עיין במאירי הנ"ל, במלחמות להרמב"ן רפ"ד, בר"ן שם סי' תתפ"א ומ"ש בצל"ח ט"ז א'. ור' ישעי' דטראני כותב במפורש 4 בס' המכריע סי' ב'. וכן הביא משמו בשבה"ל השלם סי' רמ"ו, עמ' 228. שפת מתירה לאפות אבל לא לבשל, ותבשיל מתיר שניהם. ועיין בחי' לבנו של הרמב"ן ט"ז רע"א, רשב"א י"ז ב' ועוד. ועיין בארחות חיים לר"נ כהנא בה' יו"ט ס' תקכ"ז ס"ק ה' שהבין גם בדברי התוספות בע"ז ל"ז ב' ד"ה והשלקות שפת מתרת אפייה. והראבי"ה ח"ב סי' תשמ"ח, עמ' 452, הראב"ן במנהיג ה' פסח סי' צ"ו, פ"ט ע"א, 5 ונשמט שם דף שלם, והושלם ע"פ כ"י וואתיקנה ע"י רא"ח פריימן זצוק"ל בסה"י לכבוד ר"י פריימאנן, עמ' 111 ואילך. במלחמות להרמב"ן כאן רפ"ב, ובחי' לע"ז ל"ה ב' ד"ה מה ראו, הביאו את התוספתא כאן שמפורש בה שתבשיל גרידא מספיק לעירובי תבשילין, ואין צורך בפת, וכן יותר מפורש להלן בסמוך, שו' 4–5, ד"ה העושה תבשיל, עיין מש"ש. ומדברי השאילתות 6 בשלח סי' נ'. אבל עיין בשאילתות כ"י הנצי"ב (לפי העמק שאלה שם אות ד') וכ"י אפשטין (לפי ר"א אפטוביצר בראבי"ה ח"ב, עמ' 452, הע' 9), וכ"ה לפני הראבי"ה (שם) והמנהיג כ"י וותיקנה הנ"ל לעיל הע' 5. ובה"ג (עיין אוה"ג, עמ' 17, סי' ל"ה-ל"ו ובהערות שם) משמע שעירובי תבשילין הן פת ותבשיל, פת להתיר אפייה, ותבשיל להתיר בישול, כדברי ר' אליעזר בבבלי ט"ו ב' שהובא שם בלי חולק. וכ"ה דעת ר"ת בס' הישר סי' ש"כ, ל"ג ע"ג (תוספות כאן י"ז ב' ד"ה אמר ועוד בכ"מ), ר' טוביה מארץ יון בלקח טוב בשלח ט"ז, כ"ג, נ"ה ע"ב, בעל המאור ברפ"ב ועוד. והם סוברים שמה שאמרו בבבלי י"ז ב': וב"ה אומרים מערב אדם בתבשיל אחד ועושה בו כל צרכו, הכוונה לכל מיני תבשילין: צלי, מבושל, שלוק וכדומה, אבל לא אפייה. אבל מקצת הגאונים (עיין אוה"ג, הנ"ל), המנהיג, הרמב"ן וכל הראשונים שהביאו את התוספתא (עיין לעיל ולהלן, שו' 4–5, ד"ה העושה תבשיל) ועוד סוברים שתבשיל לחוד מספיק, ור' אליעזר שבבבלי הנ"ל הוא שמותי, והולך בשיטת ב"ש (במשנתנו רפ"א), אבל ר' יהושע חולק עליו במפורש בירושלמי כאן רפ"ב, ועיין בב"י טאו"ח סי' תקכ"ז. ובתס"ר ח"א, עמ' 205, הבאתי בשם דק"ס כאן רפ"ב שהעיד: כתב בעל האסופות כ"י ה' מועד סי' שפ"ה משום רבי' יצחק בר יהודה וז"ל אין אופין ואין מבשלין מיו"ט לחברו אלא אם כן עירב בתבשיל, וכן מיו"ט לשבת, ובתוספתא תניא מערבין בפת לשבת ובתבשיל ליו"ט. ולכאורה משמע שפירש שמערבין בפת מיו"ט לשבת, ובתבשיל מיו"ט לחבירו, והוא תמוה מאד. ובאמת אין לדון על פיסקא בודדת מבלי לעיין בספר עצמו. ואפשר שהביא את התוספתא כדי להוכיח שתבשיל גרידא מספיק מיום טוב לחברו וכן מיו"ט לשבת, אבל פת גרידא לא. ועיין עכשיו מה שכתב ר"א אפטוביצר בהוספות ותיקונים לראבי"ה, עמ' 152, ודבריו נראים. ברם מה שכתב שאין מבשלין מיו"ט לחברו אלא אם כן עירב תמוה מאד, שאם הראשון יו"ט והשני חול, הרי אין שום עירוב בעולם מועיל לבשל מיו"ט לחול. ובראבי"ה ח"ב סי' תשמ"ח, עמ' 452, מעתיק בשם בה"ג: וכשם שאין אופין ומבשלין מיום טוב לחבירו אלא אם כן עירב בתבשיל כך אין אופין וכו'. ועיין בה"ג ד"ב, עמ' 177. וכן הביא שם (עמ' 450) נוסח הברכה בשם ירושלמי: בדין יהא שרא לנא לאפויי ולבשולי מיום טוב לחבירו ומיום (צ"ל: מיום, כפי שמוכח להלן שם, עמ' 451) טוב לשבת לי ולמי שסומכין על עירוב זה עד מוצאי יום טוב האחרון, ובלבד שיהא עירוב שמור עד מוצאי יום טוב, אכלו, או שאבד, צריך לערב בערב יום טוב האחרון, עד כאן לשון הירושלמי. וכתב בב"י טאו"ח סי' תקכ"ז בשם "מצאתי כתוב" שהכוונה ליו"ט ראשון של סוכות שחל ביום ה' שעירובו מועיל גם לשמחת תורה (והואיל והעירוב מועיל ליום טוב ראשון מועיל אף ליום טוב אחרון). ובוודאי שכן מוכח מסוף דברי "ספר הירושלמי", וכן הוכיח משם הראבי"ה בעצמו, עמ' 451, אבל הוא לא ראה לפרש כן את תחילת הדברים "מיום טוב לחבירו", עיי"ש. ובאו"ז ח"ב סי' שמ"ז, ע"ג ע"ד: שהלשון "מיומא טבא לחבריה" שיבוש הוא, ואין לאומרו כלל. ועיין הלשון בה"ג ה' יו"ט ד"ו, ל"ז ע"ב, ד"ב, עמ' 182.

43-4. תבשיל שאמרו אפי' צלי, אפי' שלוק וכו'. עיין בבלי ט"ז ב', דק"ס שם, עמ' 36, הערה ר', בה"ג ד"ו, ל"ו ע"ב (ראבי"ה ח"ב, עמ' 452), ור"ח ט"ז א'. ועל "שלק" עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 446, ח"ב, עמ' 693, הערה 1, ואף כאן פירושו מרותח ע"י הבל, והוא פחות מבישול.

54. אפי' קוליס שנתן עליו חמין מערב יום טוב. בכי"ע: קולייס האיספנן וכו'. אבל גם בד, כי"ל ומלחמות רפ"ב הנ"ל חסרה מלה זו, ובוודאי נוספה בכי"ע ע"פ הבבלי הנ"ל. ופירש"י (ע"פ משנת שבת פכ"ב מ"ב): וכל שלא בא בחמין מערב שבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן וקוליס האיספנין, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. וקוליס האיספנין לפי מסורת הגאונים הוא שיבוטא, עיין בפירוש הגאונים לטהרות, עמ' 130, ובהערות מהרי"ן אפשטין שם. ושיבוטא הוא דג רך, וטעם מוחו כבשר חזיר (לפי הבבלי חולין ק"ט ב'. ועיין וי"ר פכ"ב, י', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תקכ"ב ובהערות שם). ולפי הירושלמי תענית פ"ד סה"ח, ס"ט ע"ב, לא היה שיבוטא מצוי בא"י. וסתם קולייס (κολίας) הוא דג שמשיר את קשקשיו כשעולה מן הים, כמפורש בתוספתא חולין ספ"ד (צוקרמנדל ספ"ג), וממילא נראה לאכילה כשמדיחין אותו במים חמים. ולפ"ז נראה שכל קולייס אסור להדיחו במים חמים בשבת, ולפיכך הדחתו בחמין מערב יום טוב עושה אותו עירוב תבשילין. ועיין ר"מ פ"ו מה' יו"ט ה"ג, ואף מדבריו נראה ש"איספנין" לאו דווקא.