תוספתא כפשוטה על ביצה ב:ב

14-6. העושה תבשיל מערב יום טוב אופה ומבשל עליו בשבת ומטמין עליו את החמין וכו'. וכ"ה ("בשבת") גם ברא"ש שנציין להלן. אבל בשאר כל הנוסחאות: ומבשל עליו לשבת, ואף לפנינו "בשבת" פירושו לשבת, בחילוף הרגיל בין בי"ת ולמי"ד. ובכי"ל: עושה תבשיל וכו'. וכ"ה אצל רוב הראשונים. ובבבלי י"ז ב': מי שהניח עירובי תבשילין הרי זה אופה ומבשל ומטמין וכו', ובתוספתא נקטו העושה "תבשיל". ומלשון זו הסתייעו הראשונים הנ"ל, לעיל שו' 3, ד"ה והראבי"ה, שאין צורך בפת כדי להתיר אפייה לשיטת ב"ה, כמפורש כאן. וכן הביאו מכאן ראייה לשיטה זו ר"י הזקן בסמ"ג לאווין ע"ה, כ"ז רע"ב, וברא"ש פ"ב סי' י"א, בעל העיטור בה' יו"ט ריש מחלוקת י"ד, הוצ' הרמא"י קמ"ז ע"א (והובא בשבה"ל השלם סי' רמ"ו, עמ' 228), רשב"א י"ז ב' סד"ה אמר רבא, המאירי רפ"ב ד"ה ב"ש, בית הבחירה שלו, עמ' 94, תלמיד הרמב"ן, עמ' 59, ר"ן פ"ב סי' תתפ"א. אבל במחז"ו סי' רפ"ד, סוף עמ' 251: ואע"ג [דשנינו] בתוספ' עושה אדם תבשיל אחד מערב יום ומבשלין ואופין עליו, כתלמודא דידן קיי"ל. והרב פסק שם כשיטה שאף לב"ה צריך פת להתיר אפייה, עיין מ"ש לעיל, שו' 3, ד"ה ומדברי. ובתוספתא כאן, וכן בברייתא שבבבלי הנ"ל, לא נזכר בשום נוסח "להדליק את הנר". ובסמ"ג הנ"ל כ"ז ע"ב: דבהדיא מזכיר בפרק יו"ט (כ"ב א') איסור הטמנה והדלקת הנר למי שלא הניח עירובי תבשילין, וכן משמ' בתוספתא שהבאתי למעלה, ולא הזכיר שם בפיסקא מן התוספתא הדלקת הנר. ועיין מ"ש להלן, שו' 8–10, ד"ה ואשר.

26. ורשיי לאוכלו מבעוד יום. וכ"ה בראבי"ה, במנהיג ובמלחמות הנ"ל. ובבלי הנ"ל: ואם רצה לאכול את עירובו הרשות בידו, כלומר אם כבר גמר לאפות ולבשל לשבת, ואין צורך שיאכל את העירוב בשבת.

36-7. ורשיי ליתנו במתנה. ותחלתו וסופו אין לו שיעור. וכ"ה בראבי"ה ובמנהיג הנ"ל. ובירושלמי פ"ב ה"א, ס"א ע"ב: רב 7 צ"ל: רבי, כמו שמעתיק במלא"ש ערכין פ"ד מ"ב, והעירותי עליו בתרביץ ש"ב, עמ' 110. ולפנינו "תיקון" ע"פ הבבלי ט"ז ב'. אמר אומר אני אין פחות מכזית. לית הדא פליגא על ר' יוחנן, דר' יוחנן אמר 8 עיין לעיל שם בירושלמי. עלי ועל מי שלא עירב. מתניתא מסייעא לר' יוחנן, עירוב תחילתו וסופו אין לו שיעור. וכן רצו לומר לעיל שם: הדא אמר' אע"פ שאי' בהן כזית. ומכאן שהירושלמי פירש את ההלכה שלנו כפשוטה שאין לו לעירוב שיעור למטה, ואפילו אם עירב מקודם בכזית, וגלה את דעתו שפחות מכזית אינו חשוב אצלו, ואח"כ נתמעט הערוב, סומך עליו, וכפשוטה של משנתנו פ"ב סמ"א: ואם שייר ממנו כל שהוא, סומך עליו לשבת. ולפ"ז הפירוש בתוספתא: ורשיי ליתנו במתנה, כלומר לזכות אותו לאחר, ואף חבירו יכול לערב באותו עירוב, והוא הדין שהנותן יכול לערב בו על חבירו. 9 ועיין בס' תוספות ירושלים או"ח סי' תקכ"ז, והסיק שם: אולם ביותר י"ל כפשוטו, דאין הכוונה כלל שחברו יצא, אלא דמיירי שנותן לו במתנה גמורה, וקמ"ל דאף שעכשיו אינו שלו אלא של חבירו, מותר לו לבשל וכו', אפשר אף שקודם שבישל יכול ליתנו לאחר ואינו מפסיד בזה, אף שהוא אינו שלו, כיון שהוא בעין. והבוחר יבחר. ולא עוד אלא שיכול ליתנו במתנה להרבה אנשים, מפני שאין שיעור לעירובי תבשילין, כפי שהבין הירושלמי הנ"ל את הבבא שלנו. ועיין בפיסקא בשם ירושלמי שהביא בראבי"ה סי' תשמ"ח, סוף עמ' 449, ובהערה שם. אבל בבבלי ט"ז ב' פירשו "כל שהוא" שבמשנתנו הנ"ל "דאית ביה כזית", והביאו את ההלכה "תחלתו וסופו אין לו שיעור", ופירשוה אין לו שיעור למעלה, אבל יש לו שיעור למטה. וחילקו בין עירוב שאין בו כזית, ובין עירוב שיש בו כזית, אלא שמערב בו אפילו למאה, שלא כפירוש הירושלמי 10 ועיין בפני יהושע ובצל"ח בסוגיין שפירשו "אין לו שיעור למעלה" שיכול לערב על כמה אנשים, וכיוונו מדעתם לירושלמי, אבל קשה להעמיס פירוש זה בלשון הבבלי. ואף לפירושם חולק הבבלי על הירושלמי, שהרי בבבלי מצריך כזית לכל הפחות בתחילה. הנ"ל בברייתא שלנו. וכן פסקו כל הפוסקים כשיטת הבבלי, אלא שבפי' הרע"ב למשנתנו פירש שסוף העירוב אפילו פחות מכזית, וכבר תמה עליו בתיו"ט במקומו. ועיין בהלכות קצובות ה' יו"ט סי' י"א, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 95, בס' הפרדס, הוצ' רח"י עהרענרייך זצ"ל, ריש עמ' ל"ט, ובגליוני הש"ס לר"י ענגיל כאן ט"ז ב'.