תוספתא כפשוטה על ביצה ב:טו

156-57. אי זהו גדי מקולס, כולו צלי, ראשו כרעיו וקרבו. וכ"ה ("וקרבו") גם בד ובכי"ל. אבל בכי"ע: ראשו וכרעיו בקרבו . וכן בעיטור ה' יו"ט סוף מחלוקת כ"א, הוצ' רמא"י, ק"נ ע"ג: תוספתא איזה גדי מקולס, כולו צלי, ראשו וכרעיו בתוכו וכו', עיין להלן. ובמשנתנו פ"ב מ"ז, עדיות פ"ד מי"א (הקולא השלישית של רבן גמליאל): ועושין גדי מקלס בלילי פסחים. וחכמים אוסרין. ופירש"י: מפני שדומה לקדשים (כלומר, קרבן פסח), ויאמרו מותר להקדיש ולאכול קדשים בחוץ. ולפי גירסת כי"ע והעיטור נותן כרעיו של פסח בקרבו (בתוכו לפי העיטור), כשיטת ר' יוסי הגלילי במשנת פסחים רפ"ז, וכפירוש הירושלמי בפסחים פ"ז ה"א, ל"ד ע"א: ר' ישמעאל אומר מקולס וכו', ודר' ישמעאל כר' יוסי הגלילי. ועיין רש"י שמואל א' כ"ה, י"ח, מכילתא דרשב"י, עמ' 14, ומכילתא דר' ישמעאל בא פ"ו, עמ' 21, ומ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 45, ועמ' 56. ומכאן משמע שאם תלה את הכרעים מחוץ אין זה גדי מקולס. וכן כתב הר"י פינטו בפסחים נ"ג א' (עין יעקב שם סי' כ"ב). והתוספתא מוסיפה להלן שאם בישל ממנו כל שהוא, אף שנהג כדין פסח (כרעיו ומעיו בתוכו) אין הוא גדי מקולס, ומותר לאכלו במקום שנהגו לאכל צלי בלילי פסחים (שם פ"ד מ"ד). ברם קשה לקבל גירסא זו, כי העיקר כאן "כולו צלי" ולא נחתו כלל למחלוקת של ר' יוסי הגלילי ור"ע. והעיקר כגירסתנו המקויימת ע"י ד וכי"ל. וכן בירושלמי פסחים פ"ז ה"א: 31 לפי גירסת הקטעים מן הגניזה בסה"י לכבוד מרכס, עמ' רס"ד. וכע"ז תקנתי מדעתי בירושלמי כפשוטו, עמ' 479. תנה ר' יוסה 32 והוא עניין בפני עצמו, ואינו דבוק לעניין שלעיל שם, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו הנ"ל. אלא שמן הירושלמי בפסחים אנו למדים שהברייתא הסתמית שלנו היא של ר' יוסי. איזה הוא גדי מקולס כולו צלי ראשו על כרעיו ועל קרבו (כלשון הכתוב שמות י"ב, ט') וכו'. אבל בירושלמי כאן פ"ב ה"ז, ס"א ע"ג: אי זהו גדי מקולס וכו', ולא נזכר שם ר' יוסי. ובבבלי פסחים ע"ד א': 33 כגירסת כי"י וראשונים, עיין דק"ס שם. ועיין שאילתות סי' פ'. ת"ר איזח גדי מקולס כל שצלאו כולו כאחד . ובר"ח שם: פי' שאסור לאכלו בלילי פסחים בזמן הזה. והר"ח ורש"י פירשו שם שגדי מקולס הוא כשהכרעים ובני מעיו הם מחוצה לו, וכן הוא במכילתא דר' ישמעאל הנ"ל, לפי גירסת הילקוט ואות אמת, שלא כגירסת כי"ע והעיטור כאן. ומסתבר שבין אם עשה כר' יוסי הגלילי, ובין אם עשה כר' עקיבא, הוא גדי מקולס (שלא כשיטת ר"י פינטו הנ"ל), ולא התירו אלא דווקא אם בישל, או שלק ממנו, כמפורש בסיפא. ועיין טאו"ח סוף סי' תס"ט וסי' תע"ו ור"מ פ"ח מה' חמץ ומצה חי"א. ובמאירי פסחים נ"ג סע"א מתיר אפילו שבר בו עצם, ולא החסיר ממנו כלום.

257-58. בישל ממנו כל שהו, שלק ממנו כל שהו אין זה גדי מקולס. בעיטור הנ"ל: שליק מקצת ובישול מקצת אין זה גדי מקולס. וכ"ה בירושלמי הנ"ל: שלק מקצת ובישל מקצת וכו'. ובבבלי הנ"ל: נחתך ממנו אבר , נשלק ממנו אבר , אין זה גדי מקולס. ופירשו שם שאפילו שלק אבר במחובר אין זה גדי מקולס, וכן אם נחתך ממנו אבר וצלאו בפני עצמו אין זה גדי מקולס. ועיין מ"ש לעיל פסחים פ"ה, שו' 43, ד"ה הפסח צולין אותו שלם. ועיין מ"ש על שליקה ובישול לעיל שם, שו' 41, ד"ה בשלו.

358-59. עושין גדי מקולס ביום טוב חראשון של חג וביום טוב האחרון של פסח. בד: בי"ט הראשון ובי"ט האחרון של החג. ובכי"ע: עושין גדי מקולס בלילי יום טוב האחרון של פסח. ובכי"ל: ביום טוב הראשון של פסח וביום טוב האחרון של חג, והמלים "עושין גדי מקולס" נשמטו שם. ובירושלמי פסחים וביצה הנ"ל: מכניסין 34 עיין בתכלת מרדכי מה שדייק מן הלשון "מכניסין". ובאמת אין לדייק מכאן כלום, שהרי אין איסור בעשיית מקולס, אלא באכילתו. ואם בשעת צלייתו מקולס היה נראה שעשאו לשם פסח אעפ"י שלא שחטו לשם כך (עיין בבלי פסחים נ"ג ב') מה מועיל אם חתכו אח"כ. גדי מקולס בלילי יום טוב הראשון של חג ובלילי יום טוב האחרון של פסח. והוא כגירסת כי"ו כאן, ואף לפנינו הכוונה ללילות, כגי' כי"ע. ובח"ד הכריע מכאן כשיטת הר"י עייאש בבית יהודה סי' נ"א שפסק שאסור לאכלו ביום טוב ראשון של פסח אפילו ביום, שלא התירו אלא ביו"ט האחרון. ברם בירושלמי כי"ל בביצה: בלילי יום טוב הראשון של חג וביום טוב הראשון של פסח, והוגה ע"י המגיה 35 עיין מ"ש עליו בתרביץ ש"כ, עמ' 107. ולא מפי אותו חיים אנו חיים. כבדפוסים. וכ"ה גם בפסחים בקטעי הגניזה שבסה"י לכבוד ר"א מרכס, עמ' רס"ה: וביום טוב הראשון שלפסח. וכבר העירותי בהירושלמי כפשוטו, עמ' 479, על הראבי"ה ח"ב סי' תצ"ח, עמ' 121, שכתב: ובירושלמי פרק כיצד צולין וכו' לא גדי מקולס, וביום טוב הראשון של פסח היו מכניסין אותו. וכן בעיטור ה' יו"ט סוף מחלוקת כ"א (בד"ר, ד' למברג, ס' ע"ב): ירושלמי מכניסין גדי מקולס בלילי יו"ט הראשון של חג וביום הראשון של פסח. ובהוצ' רמא"י, ק"נ ע"ג, נשמטה שורה. הרי לך מפורש בירושלמי, ופסקוהו העיטור והראבי"ה, שמותר לאכול גדי מקולס ביום טוב הראשון של פסח, ולא אסרוהו אלא בלילה. וכן מוכח מדברי השאילתות פ' צו סי' פ', ד' ירושלים, פ"ז ע"א, עיי"ש בהעמק שאלח סוף אות ז'. ומכל שכן שמותר ביום כל צלי אפילו במקום שנהגו שלא לאכל צלי, עיין בדרכי משה טאו"ח סי' תע"ג אות י', ובמגן אברהם שם אות ח'. ועיין בשו"ת חיים שאל להרחיד"א ח"ב סי' ל"ח אות פ"ט, וכנראה שחזר בו מפסקו בברכי יוסף ובמחזיק ברכה או"ח ריש סי' תע"ו. ושמא יש לחלק להפך, שבמקום שנהגו שלא לאכול צלי ואפילו של עגל, החמירו גם ביום, אבל בתוספתא כאן שקיימת במקום שנהגו לאכול צלי בלילה הראשון (כמפורש להלן), לא החמירו ביום אפילו במקולס.

459-60. עגל מקולס ביום טוב הראשון של פסח, אבל לא גדי מקולס. וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: עגל מקולס בלילי יום טוב הראשון וכו'. וכ"ה בירושלמי הנ"ל, וכן הפירוש גם לגירסא שלנו. ודווקא עגל, אבל טלה לא, עיין מ"ש להלן בסמוך. ומה שאמרו בירושלמי פסחים פ"ד רה"ד, ל"א ע"א: אפילו בשר עגל, לא אמרו כן אלא על המשנה שם, כלומר, על מקום שנהגו שלא לאכול כל צלי, אבל כאן הרי מדברים במקום שנהגו לאכל צלי בלילי פסח, כמו שפירש באו"ז ח"ב סי' ר"ל, נ"ה ע"א.

560. אמ' ר' יוסה תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי וכו'. ירושלמי ביצה ופסחים הנ"ל, מו"ק פ"ג ה"א, פ"א ע"ד, בבלי כ"ג א', ברכות י"ט א', פסחים נ"ג א', ועיי"ש ע"ב שרב אחא מתני לה בשם ר' שמעון, עיי"ש. ועיין מ"ש יוסיפוס 36 מלשונו (νῦν) משמע שבזמן שכתב את ספרו ביונית ברומי זבחו שם את הפסח. ועיין מ"ש יוסטר בספרו Les Juifs וכו' ח"א, עמ' 357, הע' 1. בקדמוניות ס"ב ספי"ד, 313.

660-61. ליקח טלאים בלילי פסחים וכו'. בכל המקבילות הנ"ל נקטו גדיים, גדי וכו'. וכן לעיל בתוספתא ובמשנתנו מדברים על איסור גדי מקולס. ובס' המכתם, עמ' 224: איכא דאמ' דדוקא גדי מקולס שהוא נצלה כולו שלם הוא שאסור וכו', אבל שה מקולס כלו שלם ואלייתו עמו אינו דומה לפסח וכו' [תיקונים והוספות: בס׳ חצי מנשה לר״מ גראסבערג 26 פירושים על התורה מחכמי ספרד צרפת ואשכח נעתקו מכתבי יד לונדון, אוקספורד, ליידען ומינכען עם הערות. עמ׳ 50: התיר לאכול בלילי פסחים גדי מקולס, לא אמר כשב מקולס, לפי שיש לו אליה, ואליה למזבח קרב. ואף שם, כנראה, הכוונה שלא חלקו על תודוס איש רומי אלא בהתר לאכול גדי, אבל בכשב מקולס אף הם הודו שמותר, עיין מש״ש בתוספתא כפשוטה במקומו.]. וכן ברשב"א כ"ג רע"א: י"מ דדוקא נקט גדי, לפי שאין לו אליה חזי כמאן דסלקא לגבוה, אבל שה מקולס אין לחוש דיש לו אליה, ואליתו מוכיחה עליו, 37 כלומר שהרי צולהו באליתו, ומוכח שאינו קרבן, עיין בבלי פסחים צ"ו ב' ומקבילות ורש"י מנחות פ"ג ב' ד"ה כשב. אבל בתוספות משמע דבין זה ובין זה אסור, דתני במעשה דתודוס טלאין המקולסין. וכ"ה בר"ן פ"ב סי' תתפ"ז ד"ה וגדי מקולס. ובס' יבין שמועה להרשב"ץ, מאמר חמץ ח"ג, ל"ג ע"ג: יש שהיו אומרים בפ"ב די"ט דדוקא גדי מקולס אסור וכו' אבל בתוספתא שנו גדיים וטלאים המקולסים לאסור (וכוונתו לברייתות שלעיל ולברייתא שלנו). גם יש לאסור אפי' איל בן שתי שנים וכו', אפי' נקבה וכו', אפילו הוא בעל מום. ובר"מ פ"ח מה' חמץ ומצה הי"א: ובכל מקום אסור לאכול שה צלוי 38 ברא"ש פסחים פ"ד סי' ו': ודווקא גדי, או טלה, הראויין לפסח, אלא שרבינו מדבר שם באומר בשר זה לפסח, ואינו עניין כלל לנידון שלפנינו. כולו כאחד בליל זה וכו'. ונקט "שה" (וכל שכן גדי, להוציא מדעת יש אומרים הנ"ל) ע"פ התוספתא כאן. ובמ"מ העתיק את תורף לשון הר"מ, ובכל הדפוסים וכתה"י של הר"מ שבדקתי הגירסא "שה".

762. מפני שקורין אותן פסחין. בירושלמי ובבבלי הנ"ל אמרו שתודוס איש רומי היה ראוי לנדוי על מעשהו (אלא שנשאו לו פנים בשביל שהיה תומך בת"ח). ובר"ח כ"ג א': גזרנו עליך נדוי. תוספתא שהיו קורין אותן פסחים. ובא רבינו לפרש למה רצו כל כך להחמיר בו, והרי אף רבן גמליאל אכל גדי מקולס בלילי פסחים, והטעם מבואר כאן בתוספתא שבני רומי היו קוראין אותן פסחים, 39 לכאורה אין הכוונה שהיו אומרים כן בפירוש בחיי הגדי, או בשעת שחיטתו, אלא שבדרך כלל היו קוראים את הגדי, או את הטלה, המיועד לאכילה בסעודת אותו לילה "פסח", עיין בבלי פסחים נ"ג רע"ב, וממילא נראה כאילו אוכל קדשים בחוץ, ולפיכך מיחו בידם שלא יעשו אותם מקולסים, שיהא ברור שאין כאן פסחים, ועיין ר"ח פסחים קט"ז ב' (אבל עיין רשב"ם שם קט"ו סע"ב). ועיין ר"ח שם נ"ג סע"א, בתוספות שם ד"ה מפני וברא"ש שם פ"ד סי' ו'. וכל המשא והמתן בגמרא הוא אם יש כאן "נראה" (ועיין היטב במאירי פסחים נ"ג סע"א ד"ה אסור לאדם). ולפיכך דברו בכל מקום על "אכילת" קדשים בחוץ, שהיא בלאו, ולא על שחיטתן שהיא בכרת (לשיטת רש"י כאן כ"ה סע"ב. ועיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל שם, ונעלמו ממנו לרגע קטן דברי המשנה למלך בפי"ט מה' מעשה הקרבנות הט"ו. ועיין גם בהר המריה שם, אות מ"ו), מפני שנראין פסחים מאופן הצלייה גרידא (שאין בה איסור) ובאכילתן כשהן מקולסין. ואם לא הזכירו הבעלים "פסח" מותר בדיעבד לכל הדעות, עיין בב"ח טאו"ח סוף סי' תס"ט ובחק יעקב שם. ברם מדברי יוסיפוס שהבאנו לעיל, הע' 36, משמע שההמון קראו אותם "קרבן פסח", וכן מוכח מכמה מקורות חיצוניים אחרים, אבל מתוך המקורות שלנו מוכח כמו שכתבנו. ושמא הכוונה שחייבו אותו על שהנהיג כן בין ת"ח שנזהרו שלא לקרוא אותו פסח, משום שע"ה קורין אותם פסחים. ונראין כאילו אוכלים קדשים בחוץ. מה שאין כן בני א"י שלא קראו להם פסחים, 40 עיין בחילוקים שבין אנשי מזרח ובני א"י סי' ח', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 107, אבל הנוסח והפירוש שם אינם ברורים. ומכל שכן שרבן גמליאל ובני ביתו שהיו ת"ח, ובוודאי לא הזכירו על הגדי שם פסח, 41 עיין בהגהות הרש"ש פסחים ע"ד א' ד"ה ובמשנה. ואין כאן אלא חשש בעלמא. ובעיטור ה' יו"ט סוף מחל' כ"א, הוצ' רמא"י, ק"נ ע"ג, וכן בבית הבחירה למאירי, עמ' 131, מעתיקים בשם הירושלמי הנ"ל (עיין לעיל, שו' 59–60, ד"ה עגל): מכניסין עגל וכו' אבל לא גדי מקולס מפני שקורין אותו פסחים (במאירי: פסח). ואין זה בירושלמי בשום נוסח, לרבות קטעי הגניזה. וקרוב בעיני שבעל העיטור כיוון לתוספתא כאן, ובמאירי העתיק ע"פ בעל העיטור. ובמאירי פסחים ע"ג סע"א כתב: והמנהיג את אחרים בכך חייב נדוי. וכנראה שאף הוא רצה ליישב למה החמירו בו כל כך, מפני שלא עשה לעצמו בלבד, אלא הנהיג אחרים, וביניהם עמי הארץ, לעשות כך. וכן בירושלמי הנ"ל: שכל המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ צריך נידוי. ובבבלי הנ"ל: שאתה מאכיל את בני ישראל וכו'.