תוספתא כפשוטה על ביצה ב:ג

17-8. רשאין בני חצר לעשות תבשיל לאפות ולבשל עליו בשבת. אף כאן בשבת=לשבת, כבשאר נוסחאות, עיין מ"ש לעיל, שו' 4–6, ד"ה העושה. וכ"ה "בני חצר" גם בד, בכי"ל ובמלחמות הנ"ל. ובמנהיג הנ"ל: בני העיר וכו', וברור שצ"ל: בני חציר. ובכי"ע: רשאין בני מבוי וכו'. וכ"ה בראבי"ה (בני המבוי), סמ"ג ורא"ש הנ"ל. ונראה בפירושו שמותרין לעשות כן בלי רשות האחרים, וכל אחד מפריש על השאר שמא ישכח אחד מהם, ואין צריכין דעת מי שהניחו לו, שהרי זכות הוא לו, כבבלי ט"ז ב'.

28. ורשיין לעשותו שתוף למבוי. וכ"ה ("לעשותו") גם בכי"ע ובכי"ל. ובד: לעשו' לו. והכוונה שרשיין לעשות את העירוב תבשילין שיתוף למבוי, ומותר לטלטל גם בחצירות, אעפ"י שאין כאן פת (עיין לעיל עירובין פ"ו ה"ו, בבלי שם ע"א סע"ב), ובלבד שיהא בעירוב כגרוגרות לכל אחד ואחד, או מזון שתי סעודות, אם הם שמונה עשרה בני אדם או יותר (עיין בבלי עירובין פ' ב'). ומלמדת התוספתא שהתבשיל יכול לשמש לשתי מצות, ואין כאן משום אין עושין מצות חבילות חבילות, עיין מאירי פסחים ק"ב סע"א ומגן אברהם באו"ח סוף סי' קמ"ז. ועיין בשערי תשובה או"ח סי' תקנ"ז, והכוונה שם לס' פרי האדמה על הר"מ ח"א פ"ו מה' יו"ט ה"ח, עיי"ש. ובעובר אורח הנספח לארחות חיים לר"ן ספינקא סי' תקכ"ז העיר על התוספתא כאן.

38-10. הרי ששכח ולא עירב ואחרים שעירבו מותרין לעשות לו, הוא עצמו ששכח ולא עירב מותר למלות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר. בבבלי י"ז א': מי שלא הניח עירובי תבשילין הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרים, ולא אחרים אופין ומבשלין לו. כיצד הוא עושה, מקנח קמחו לאחרים ואופין ומבשלין לו. ולהלן שם כ"ב א': תניא נמי הכי, מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר ומחמין לו קיתון אחד. ויש אומרים אף צולין לו דג קטן. ופירשו רוב הראשונים 11 בעל העיטור ה' יו"ט מחלוקת י"ט, הוצ' רמא"י, קמ"ט ע"ב, בעל השלמה בכ"י (לפי הערות לבית הבחירה, עמ' 102, וכן הביאו הראשונים בשמו, עיי"ש בהערות הנ"ל), הרשב"א והמאירי שם, הרא"ש בפ"ב סי' ט"ז ועוד. שבכדי חייו התירו לו להכין בעצמו ביו"ט לכבוד שבת. ובשו"ת מהר"מ ב"ב ד' פראג סי' שי"ז (והביאו בב"י טאו"ח סי' תקכ"ז בשם תשובת אשכנזים): 12 והעירותי על כך בתס"ר ה"א, עמ' 206, ועיין עכשיו בשו"ת מהר"מ, הוצ' רי"ז כהנא (ירושלים תשי"ז) סי' קכ"ט, עמ' קכ"ד. ועוד נ"ל אפילו אי איכא אחריני שעירבו שרי איהו למיעבד כל הני לנפשיה, ואע"ג דאפשר באחרים וכו', אלא לגמרי שרי משום כדי חייו, ועוד בידי ראיה פשוטה מתוספתא דביצה פ"ב, הרי ששכח ולא עירב, ערבו אחרים מותרים לעשות לו, או משלו, או משלהם (כ"ה בב"י הנ"ל), בהקנאה, 13 המלה "בהקנאה" דבוקה ל"משלו", כלומר, שמזכה להם משלו. אם בא לעשות יותר מכדי חייו, אבל דבר מועט יכול לעשות אפי' הוא, כגון הדלקת הנר ומילוי מים וכו'. ולעיל שם הביא את הירושלמי (פ"ב ה"א, ס"א ע"ב): הרי שלא עירב אחרים שערבו מותרין לעשות לו משלו וכו', במזכה להן משלו, די לא כן נמצאו עושין לו משלו. לא עירב ולא עירבו אחרים, ר' יצחק אומר צולה לו דגה, רב חונה אמ' מחמם לו חמין, שמואל אמר מדליק לו את הנר. תני ר' חייה ממלא לו חבית של מים ומדליק לו את הנר. מעשה באחד שהדיר את בנו לתלמוד תורה, ובא מעשה לפני ר' יוסי בן חלפתא והתיר לו למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר. והסתייעו הראשונים מן הירושלמי 14 עיין אהצו"י, עמ' 18, ובית הבחירה, עמ' 102, פי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 70. שבכדי חייו מותר לו לעשות את הדברים הללו בעצמו, אעפ"י שיש אחרים שעירבו, ויכול להקנות להם, ואף בבבלי הנ"ל פירושו שבני ביתו (שלא עירבו) אופין לו פת וטומנין לו קדרה וכו'. ומה שאמרו כאן שמותר למלות לו חבית של מים הוא לכאורה תמוה, ולמה צריך עירוב, והרי מותר להוציא כלים מלאים שלא לצורך מר"ה לרשות היחיד ביו"ט (עיין לעיל פ"א, שו' 43), ולצורך מצוה מותר להוציא ביו"ט אפילו לשימוש בחול (עיין מש"ש). והריצב"א (לפי או"ז ח"ב סי' שמ"ז, ע"ג ע"ד) כתב שלפי רש"י והגאונים שמזכירים "לאדלוקי שרגא" בעירובי תבשילין: צריך נמי לומר לאפוקי מרה"י לרה"ר ומר"ה לרה"י וכו', עיי"ש. וכן בעבודת הקודש להרשב"א (ש"ד סי' ב', מ"ה ע"א): וכתב גאון שצריך לומר ולאדלוקי שרגא ולאפוקי וכו'. 15 באוה"ג, עמ' 18, השמיט את המלה "ולאפוקי" מן הפיסקא שברשב"א, ודברי הריצב"א שהזכיר את הגאונים נעלמו ממנו, אלא שאפשר ואפשר שהרשב"א הוסיף "ולאפוקי" ע"פ הריצב"א הנ"ל בפנים. וכן בבית הבחירה למאירי, עמ' 100: ויש אומרים וכו' ולאפוקי . ושמא "למלות לו חבית של מים" פירושו על מנת לחמם אותה, וחוא במקום "מחמין לו קיתון אחד" שבבבלי הנ"ל. וכן הלשון בברייתא שבבבלי י"ז א': ממלא נחתום חבית של מים אעפ"י שאינו צריך אלא לקיתון אחד, עיין להלן, שו' 16. וחבית כאן אינו אלא כד, או קיתון, כגירסת הבבלי, ואין מחמין לו יותר מכדי חייו, עיין מ"ש להלן, שו' 14–15, סד"ה ובר"ח. ועיין היטב בירושלמי פ"ב ה"ו, ס"א ע"ג, ובבבלי כ"א ב' הנ"ל, ועיי"ש כ"ב א' פירוש אחר במשנתנו. אבל מסתבר יותר כמו שפירשנו להלן בסמוך, ד"ה ואשר. ואשר להדלקת הנר,פירשו כמה מן הראשונים שאסור להדליק יותר מנר אחד מיו"ט לשבת בלי עירוב תבשילין, 16 עיין בתוספות כ"ב א' ד"ה ומדליקין, אוה"ג, עמ' 18, ראבי"ה ח"ב סי' תשמ"ח, עמ' 451, רשב"א, מאירי ור"ן בסוגיין, רא"ש פ"ב סי' ט"ז, ועוד. וביו"ט אין להתיר להדליק נר של אבטלה, 17 עיין ירושלמי פ"ה סה"ב, ס"ג ע"ב, באהצו"י שם, עמ' 46, בראבי"ה ח"ב סי' תשל"ט, עמ' 439, בתשלום העיטור בס' היובל לכבוד ר"י פריימאנן, עמ' 110, בפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 152. והעירו בעל העיטור ותלמיד הרמב"ן שהר"ח לא העתיק את דברי ר' יוחנן שבירושלמי "לא תאסור ולא תשרי", ואינן באמת בד"ה כאן ל"ז סע"א. וכנראה שרבותינו הסיקו מכאן שהר"ח פסק שמותר להדליק נר של אבטלה ביו"ט, כב"ה. ברם בר"ח מגילה ז' ב' העתיק את דברי ר' יוחנן גרידא, ומשמע שפסק כמותו. וכן העתיקוהו כמה מן הראשונים, עיין בתוספות כ"ג א' ד"ה על, ברשב"א כ"ב סע"ב ד"ה ולימא מר, ועוד, עיין באהצו"י הנ"ל. ועיין בשו"ת מהר"מ (תשובות פסקים ומנהגים) הוצ' רי"ז כהנא (ירושלים תשי"ז) סי' קכ"ז, עמ' קכ"ב. ועיין מ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש בא י"ב, חי"א, עמ' 144, הע' שמ"ד-שמ"ה, ובמילואים שם, עמ' 236 ואילך. ולא התירו להדליק ביו"ט נרות לכבוד שבת אלא ע"י עירובי תבשילין. ועיין דק"ס, עמ' 52, הערה ס', מ"ש על תוס' כ"י. אבל הריצב"א (באו"ז ח"ב סי' שמ"ז הנ"ל) מתיר להדליק נרות ביו"ט אפילו בלא עירוב תבשילין, וכתב: הא דקאמר רב הונא ומדליקין לו את הנר אין נראה דמשום עירוב נקט ליה, דלא קאמר ומדליקין לו נר אחד, כדאמר פת אחת וקדירה אחת, אלא כל הדברים שאי אפשר לו בלא הם הזכיר רב הונא, משום דאיבעי ליה לאודועיה מילי שהן כדי חייו של אדם. ולפ"ז אף "מילוי חבית של מים" לא נקטו לה משום עירוב, אלא כדוגמא לחיי נפש, כפי שיוצא ברור מן הירושלמי בסוגיין הנ"ל. ועיין גם בירושלמי כלאים פ"ט ה"ד, ל"ב ע"ב (ומקבילה בכתובות), ומ"ש לעיל ח"א, עמ' 183. ועיין רשב"א ומאירי הנ"ל ובטאו"ח סי' תקכ"ז ובב"י ובב"ח שם. ועיין מ"ש לעיל, שו' 4–6, ד"ה ובתוספתא.