תוספתא כפשוטה על ביצה ב:ד

110-11. אמ' ר' שמעון בן לעזר מודים בית שמיי ובית הלל שהן שני תבשילין. במשנתנו פ"ב מ"א: בית שמאי אומרים שני תבשילין. ובית הלל אומרים תבשיל אחד. והברייתא שלנו בירושלמי פ"ב ה"א, ס"א ע"ב, ובבבלי י"ז ב'. והלשון בבבלי: מתניתין דלא כי האי תנא, דתניא אמר ר' שמעון בן אלעזר מודים בית שמאי ובית הלל על שני תבשילין שצריך. אבל בירושלמי כלפנינו, ופירושו: שהן, כלומר, עירובי תבשילין, שני תבשילין, ועיין להלן. ועיין מ"ש הר"ב די פריס בהמאור של ליסמן (תל־אביב, סיון-תמוז תרצ"ה), עמ' ק"ז, ואין צורך לשער שהיתה לפני ר"ש בן אלעזר גירסא אחרת במשנתנו.

211-12. על מה נחלקו על הדג והביצה שעליו. כ"ה ("שעליו") בד, כי"ע, כי"ל ובבלי הנ"ל. וכן בירושלמי: על הדגה ועל הביצה שיש עליה. ובכי"ו נשמטה המלה "שעליו" בטעות (המלה "והביצה" היא בסוף השורה). ובמשנתנו הנ"ל: ושוין בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין. ועיין גנזי שכטר ח"א, עמ' 42. ופירש בתוספ' רי"ד, וכן בפירושו שבס' מחנה דוד, שהכוונה לביצי הדג. ועיין בבלי פסחים קי"ד ב' ובדק"ס שם, עמ' 356, הערה צ'. ורוב הראשונים פירשו שהכוונה לביצה חיה שהיו טחין על הדג והיא נצלית יחד עם הדג.

312-13. שבית שמיי או' תבשיל אחד, ובית הלל או' שני תבשילין. וכ"ה בד, בירושלמי הנ"ל, ובבבלי לפי גירסת הרי"ף בכ"י ברלין (עיין דק"ס, סוף עמ' 39, הערה ז'), בעיטור ה' יו"ט סוף מחלוקת י"ד, הוצ' רמא"י, קמ"ח ע"ג, בתוספות י"ז ב' ד"ה על, בפי' ר' ישעי' הראשון (בס' מחנה דוד), בשבה"ל השלם סי' רמ"ו, קי"ד ע"א, ברשב"א כאן ועוד. אבל בכי"ע ובכי"ל: שבית שמאי אומ' שני תבשילין וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל בהוצאות שלפנינו, בכי"מ, ברי"ף, בפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 69. ולפי סיגנון הבבלי ברישא "על שני תבשילין שצריך" אין הלשון בבבלי מגומגמת. והכוונה שבית שמאי אומ' שני תבשילין צריך, כפירש"י.

413-14. מודים שאם בישל שני מינין בקדירה, או שפירפר ביצה על גבי הדג וכו'. וכע"ז בירושלמי הנ"ל (בשינוי סדר), אבל בבבלי הנ"ל חסר "שאם בישל שני מינין בקדירה". ובמנהיג ה' תשעה באב סי' כ' ד' ברלין, סוף עמ' 49 (בשם הרי"ץ גיאת, שהרי בסוף ההבאה מן התוספתא הוא כותב: ואני מוסיף על דבריו): ובתוספתא דיום טוב ובירושלמי הכל מודים שאם בשל שני מינין דקדרה (וכ"ה גם בד"ק) או שפרפר דג על גבי ביצה (צ"ל להפך: ביצה על גבי דג) או שחתך קפלוטות תחת הדג שהן שני תבשילין. והכוונה ששני מינין בקדירה אעפ"י שמתבשלים יחד אינם דומים לדג שטחו עליו ביצה וצלום ביחד, אלא כשני מינים הם. ואעפ"י ששני מיני גריסים בקדירה אינו אלא "מעשה קדרה" (עיין במשנת ברכות פ"ו מ"ה, נדרים פ"ו מ"א ועוד) אחד, כשני תבשילין הן לעניין עירובי תבשילין. ולפ"ז אף אם בישל ביצה ודגים יחד כשני תבשילין הן, 18 ועיין תוה"א להרמב"ן, עניין אבילות ישנה, פ"ב ע"ג ואילך, ריטב"א תענית כ"ט רע"ב, ד"ה מתני' ערב ת"ב, תוספות שם ל' א', ד"ה ערב, מאירי שם, עמ' 90, סמ"ק סי' צ"ו, ד' קרימונה כ"ט ע"ב, וארחות חיים ח"א ה' ת"ב סי' ו', צ"ד סע"ד. ועיין בפתח עינים להרחיד"א תענית ל' א' ד"ה ערב. וכבר האריכו בזה האחרונים. ודינו כמבשל ביצה לעצמה ומפרפרה אח"כ על גבי הדג, כלפנינו. ועיין גנזי שכטר ח"א, סוף עמ' 42. ומתוך דברי בעל המנהיג הנ"ל שכרך את התוספתא והירושלמי יחד משמע קצת שהיתה לפניו הגירסא בירושלמי כמו בתוספתא: שפירפר ביצה על גבי הדג. אבל לפנינו בירושלמי: שאם פירפר ביצה על גבי המליח . ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' ר"ן שאל השואל: ואמרו חכמי המערב שאם פרפר ביצה על גבי מלח הוו כשני תבשילין. ורצה לומר שם שיוצאים בגבינה מלוחה כבשני תבשילים. והרשב"א השיב שאין זה כלום "שאפילו תאמר שהגבינה שנתן לתוכה מלח הרי היא כתבשיל, מ"מ המלח אינו נעשה תבשיל שני על ידי הגבינה, דפרפר ביצה על ידי דגים אמרו, אבל גבי מלח זו לא שמענו". וברור שלפני הרשב"א היתה הגירסא בירושלמי על גבי הדג, שאם לא כן היה אומר בפירוש שמליח במלח נתחלף לו לשואל, ולא עוד אלא שרבינו לא היה אומר כמסתפק אם גבינה מלוחה דינה כתבשיל, שהרי בירושלמי אמרו במפורש שמליח כתבשיל אחד. אמנם אפשר שיש לחלק בין דג מלוח, שאינו נאכל כשהוא חי בלי מלח, ובין גבינה מלוחה שהיא נאכלת כשהיא חיה גם בלי מלח, ואפשר שאין המליחה עושה אותה כתבשיל. והעירותי על דברי הרשב"א בתס"ר, עמ' 206. עכשיו ראיתי שהגאון מהרש"ם בהוספותיו לס' ארחות חיים של ר"ן כהנא סי' תקכ"ז ס"ק ז' הביא את דברי הרשב"א בקשר עם פסק בעל חכם צבי בסי' ק"ל שמערבין בדג מלוח, 19 ועיין גם מ"ש הר"ח עהרענטרייא בסה"י לכבוד הופמן (ברלין תרע"ד), עמ' 29 ואילך. אבל בהערה שם מעיר שעיקר הדברים פרסם בקונטרס יגדיל תורה ח"ב (תרנ"ב), עמ' 224. וס' ארחות חיים נדפס בשנת תרנ"ח. והסכים לדבריו (בשעת הדחק) בצל"ח כאן ט"ז ב'. ובס' המכתם, עמ' 208: דגים מלוחים קטנים אין בהן משום בשולי גוים וכו', ואם צלאן גוי סומך עליהם משום עירובי תבשילין וכו', ואית דאמרי דלא גרסי' גוי , אלא ואם צלאן. וכוונתו לגירסת התוספות בע"ז ל"ח א' ד"ה דגים. ועיי"ש במהרש"א, ולפי תחילת דבריו שם אין ראייה מגירסא זו לא לכאן ולא לכאן, אבל עיין מ"ש להלן שם, ומשמע שאם לא צלאן יהודי אח"כ אין יוצאין במלוח משום עירובי תבשילין. ועיין בפי' ר' ישעי' הראשון ט"ז א' ד"ה א"ר יוסף, במאירי ובשטמ"ק שם, ובגי' כי"מ בבבלי ע"ז ל"ח א', עיין דק"ס שם, עמ' 86, הערה י'.