תוספתא כפשוטה על ביצה ב:ו

118-19. אין עושין לא לאכילת גוים ולא לאכילת כלבים ביום טוב. כר' ישמעאל במכילתא דר' ישמעאל בא פ"ט, הוצ' האראוויטץ, עמ' 32, וכסתם מכילתא דרשב"י, עמ' 21. ועיין במשנת חלה פ"א מ"ח הנ"ל, ומ"ש לעיל, שו' 17, ד"ה ר' שמעון. ועיין בירושלמי פ"א סהי"א, ס"א ע"א, ובבבלי כ"א רע"ב (כגירסת בה"ג ה' יו"ט, ד"ו, ל"ו ע"ב, ד"ב עמ' 182, הר"ח והרי"ף במקומו ועוד). ועיין הגירסא במכילתא הנ"ל. ובבבלי כ' ב' סוברים ב"ה כן, אבל מתוך המקבילה בירושלמי (פ"ב ה"ג, ס"א רע"ג, ומקבילה) מוכח שאין כאן מסורת קבועה בדברי ב"ה. ור' עקיבא (בכל המקורות הנ"ל) חולק, ומתיר לכלבים, משום שמזונותיו עליו. ועיין בתו"ש להרמ"מ כשר בא י"ב ט"ז, קנ"א ע"א, סי' שס"ד, שהביא ממדרש האפלה כת"י: לכם, ולא לבהמה. לכם, ולא לכלבים. ואם היה כלבו או שכירו ולקיטו מותר. ועיין בהערות שם, ובחזקוני שהעיר עליו הרח"ש האראוויטץ במכילתא שם.

219-20. מעשה בשמעון התימני שלא יצא בלילי יום טוב לבית המדרש וכו'. מכילתא דרשב"י הנ"ל (ס' המעשיות של גסטר, עמ' 185), בבלי כ"א א' הנ"ל, ועיי"ש בדק"ס. 20–21. לא באתה אמש לבית המדרש. עיין ירושלמי נדרים פ"ח ה"א, מ' ע"ד.

322. והיו מתיראין שמא יצחיבו את בני העיר וכו'. וכ"ה להלן: כדי שלא יצחיבו את וכו'. ובכי"ל: שמא יצחובו את העיר. ובד: שמא יצהיבו את בני העיר. [תיקונים והוספות: וכ״ה בפי׳ כת״י למלים קשות שבתוספתא. 25 עיין מבוא לח"ו, עמ' ט"ו ואילך. ] וכ"ה במכילתא דרשב"י הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: ובקשה לחטוף את כל העיר. ובגליון מדרש הגדול: יצהיבו פ' יצערו. ובמכילתא משפטים פ"ו, עמ' 270: [וכי יריבון אנשים וכו'] ולא ימות ונפל למשכב. מגיד שהצהיבה מביאה לידי מיתה. ולפ"ז צהיבה פירושה מריבה. והכתיב הנכון נשמר לפנינו ובכי"ל, וצחב בסורית של א"י פירושה לריב, לענות, עיין מ"ש בן חיים בתרביץ שי"ב, עמ' 76, וכתה"י שלנו מקיימים את דבריו. ועיין גם במכילתא דרשב"י, ראש עמ' 63, ועמ' 62, שו' 24. ובבלשת של אותה מלכות שבאה על עסקי ממון גרידא עסיקינן, שאם לא כן לא היה כאן חשש של איסור.

423. והאכלנום והשקינום וסכנום כדי שלא יצחיבו וכו'. וכ"ה במכילתא דרשב"י הנ"ל (אלא ששם: שלא יצהיבו). ובבבלי כ"א א' ליתא "וסכנום" אף בכי"י, עיין דק"ס, עמ' 49, הערה ח'.

524-25. שהרי אמרו אין עושין לא לאכילת גוים ולא לאכילת כלבים ביום טוב. וכ"ה במכילתא דרשב"י הנ"ל. ועיין דק"ס הנ"ל, הערה ט'. והעמידוה בבבלי שם בעגל של צדקה שהיה טריפה, עיי"ש בשטמ"ק ובדק"ס הנ"ל, הערה י'. ולא היה ראוי כלל לישראל, אלא לבהמה.