תוספתא כפשוטה על ביצה ג:יא

141. המטה והכסא והספסל וכו'. הברייתא נסמכה למשנתנו פ"ד מ"ג, והעתקנוה להלן. ולהלן כלים ב"מ פ"ה הי"א: המטה והכסא והספסל והקתדרה והעריסה שנתפרקו טהורין. מטה שנתפרקה כל אבר ואבר טמא בפני עצמו. ובר"ש שם פט"ז מ"א חסרה ברישא "המטה", שהרי בסיפא מפורש שמטה שנתפרקה טמאה. וכן מחקה הגר"א שם. וכן להלן שם ספ"ח: מטה שחלקה לשמונה מטות טמאה, מפני שהוא מחזירה. קבועה במסמר טהורה. ולפ"ז אף כאן אין מקום למטה בין שאר הכלים שמנו כאן, שהרי אין הבדל במטה בין נתפרקה ולא נתפרקה, ועדיין כלי היא. אבל מסתבר שהיו לפניהם מטות מתפרקות, ובהן אמרו שכל חלק מהן טמא, אפילו בשעת פרוקם, 34 עיין בבלי שבת מ"ז ב', ירושלמי שם פי"ב ה"א, י"ג ע"ג, ובערוך השלם ערך גל א'. אבל שאר המטות טהרו כשנתפרקו, וכרוב המקורות, עיין במשנת כלים פי"ח מ"ה ומ"ז, בבלי סוכה ט"ו ב' ואילך, ומ"ש הגרג"ח מראדזין בסדרי טהרות, קפ"ז ע"ג, ד"ה מטה. ואף לפנינו מטה שנתפרקה, חלקיה שברים הם.

242-43. וכן קורה שנשברה וכן סואר של קורות שנשבר אין מסיקין בהן ביום טוב וכו'. בכי"ע: אין מסתפקין מהן וכו'. ובכי"ל: אין מספקין בהן וכו'. ובמשנתנו פ"ד מ"ג: אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב. ואין מבקעין לא בקרדום וכו'. והעיר מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 233, על כמה נוסחאות שחסר בהן במשנתנו המלה "ביום טוב", ולדעתו הוסיפוה ע"פ הסוגייא בבבלי ובירושלמי. אבל נראה שמידי ספק לא יצאנו, והרי מלה זו ישנה בכמה נוסחאות של משנתנו (עיין במבוא לנוה"מ שם. וכן ישנה גם במשנה סדר מועד על קלף שבביה"מ כאן), ולא עוד אלא שאפשר לומר שהסירוה מן הנוסחאות מחמת סוגיית התלמודים. ובאמת אין שום סתירה מסוגיית התלמודים, משום שלשון משנתנו סתומה, ואפשר לפרשה בסימן פסיק אחרי "שנשברה", כלומר אין מבקעין ביום טוב לא מן הקורות וכו', כסיגנון משנת שבת רפי"ב: זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקימת בשבת חייב. ולפי פשוטו פירושו (כפירוש רש"י, הר"ן ועוד): כל העושה מלאכה בשבת 35 וכן מפורש במשנה שברי"ף בכל הדפוסים הישנים (ד"ק וד"ו), ובוודאי ניסח כן דרך פירוש, שהרי כגירסתינו כ"ה בכל הנוסחאות שבדקתי. אמנם בהוצ' לו חסרה המלה "בשבת", וכ"ה בגליון כת"י קויפמן ובס' העתים, עמ' 345, אבל אין לגירסא זו שום קיום נגד שאד כל הנוסחאות, ואפשר שמחקו את המלה "בשבת" משום שפשיטא היא שבשבת אנן קיימין. ועיין מה שפירש בה בשנות אליהו להגר"א במקומו. ובמשנת רב לר"ב פרענקעל תאומים העיר שכן פירש גם הר"מ בפ"ט מה' שבת סהי"ג. ואין כאן עניין לצורה של ϋστερον πρότερον. ועיין ירושלמי שביעית פ"ד ה"א, ל"ה ע"א, פסחים פ"א ה"ב, כ"ז ע"ג, ר"ה פ"ב ה"א, נ"ז ע"ד. ומלאכתו מתקיימת, ולפיכך פירשו בירושלמי למשנתנו ובבבלי שהכוונה שבמשנתנו מדברים שנשברו ביום טוב, ואין מסיקין בהם ביום טוב, וביום טוב אכולהו קאי, אבל נשברה מערב יום טוב מותר, שהרי בתוספתא מפורש הטעם, שאינו מן המוכן. 36 עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, ריש עמ' 234, והעתיק את נוסח התוספתא שלא בדיוק, והמלח "שנשבר" (אחרי "סואר של קורות") ישנה בכל הנוסחאות, ולא רק בכי"ל, עיי"ש סוף הע' 2. ומלה זו באה אגב "שנתפרקה" ו"שנשברה" שברישא, וכאן "שנשבר" לאו דווקא, אלא אפילו בלא נשבר אין מסיקין בו, שהרי הסואר עומד לבניין והוא מוקצה. ועלה קאי: ואין מבקעין לא בקרדום וכו' אלא בקופיץ, ועיין היטב בלשון פיה"מ להר"מ למשנתנו. ואף שמואל בבבלי ל"א ב' פירש "הקורות" שבמשנתנו סואר של קורות כלומר קורות הסדורות לבניין (עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 94), שאינן עומדות להסקה. והביאו שם: תניא נמי הכי אין מבקעין עצים לא מן הסואר של קורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב לפי שאינו מן המוכן. ובתוספתא צריך לפרש שהקורה היתה מיוחדת לישיבה. 37 עיין ירושלמי שבת פ"ד ה"ב, ז' ע"א, בבלי שם קכ"ה ב', עירובין ק"ב א'. והתנא שלנו סובר שאין מסיקין בשברי כלים, עיין בירושלמי בסוגיין ובבבלי ל"ב א', ובמקבילות. ועיין בים יששכר.

343-45. איגוזין ושקדים שאכלן מערב יום טוב מסיקין בקליפיהן ביום טוב, אכלן ביום טוב אין מסיקין בקליפיהן ביום טוב. וכע"ז בכי"ע. אבל בד ובכי"ל חסרה הבבא של אכלן ביו"ט, ועיין מ"ש ע"ז להלן. ובבבלי שבת כ"ט א': אמר רב יהודה אמר רב וכו' מסיקין בתמרין, אכלן אין מסיקין בגרעיניהן דברי ר' יהודה, ור' שמעון מתיר. מסיקין באגוזים, אכלן אין מסיקין בקליפותיהן דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר וכו'. ואמרו בבבלי שם שאין זו ברייתא מפורשת, אלא שרב למד כן מכללא, ומדברי ר' חייא, עיי"ש. ועיין הבאור הנהיר של הסוגייא בתוספ' רי"ד שם. ומתוך הסוגיא שם ברור שאם אכלן ביו"ט סובר ר' חייא שאין מסיקין בקליפיהן, וכן מפורש גם בירושלמי כאן פ"ד ה"ב, ס"ג ע"ג. אבל לא נזכר שם מפורש מה דינן של קליפין של אגוזין שאכלן מערב יו"ט, ובתוספתא כאן מפורש, עיין מ"ש להלן.

445. איגוזין ושקדין עצמן אין מסיקין מהן ביום טוב לפי שאינן מן המוכן. וכ"ה בד. ולפי גירסא זו צריך לפרש שמדברים כאן באוכל עצמו בלי הקליפין, שהרי בירושלמי (עיין להלן) ובבבלי הנ"ל מפורש שמסיקין בהן, כלומר, כמו שהן בקליפותיהם. וכן הבין את התוספתא בב"י טאו"ח סי' תק"א ופסקה הרמ"א בשו"ע שם ס"ק ז'. ועיין בח"ד ומ"ש להלן בשם פרי חדש. אבל בכי"ע ובכי"ל גורס: מסיקין בהן (בכי"ל מוסיף: ביום טוב) והמלים "לפי שאינן מן המוכן" חסרות שם. וכן בראבי"ה ח"ב ס' תשע"ד, עמ' 475: ותניא אגוזים ושקדים עצמן מסיקין בהם ביום טוב, 38 ברור שכיוון לתוספתא כאן, ולא הזכיר מפורש "ותניא בתוספתא" משום שהוא עוסק שם בתוספתא, עיי"ש. והרב המו"ל טעה, ואין ברייתא כזו בבבלי. אכלן ביום טוב אין מסיקין בקליפותיהן ביום טוב. ולכאורה וודאי גמור הוא שהיתה לפניו גירסת כי"ע, אלא ששינה את סדר הבבות, ועיין מ"ש על זה להלן. ואפשר לפרש שמסיקין באוכלין בלי קליפה ביום טוב. וכן בעבוה"ק להרשב"א, בית מועד ש"ה סי' ב', מ"ו רע"א: הכלים והאוכלים וכו', ואין אומרים לא נתנו הכלים אלא לתשמישן, והאוכלין לאכילה , ולפיכך מסיקין באגוזים ותמרים, אבל אם אכלן אין מסיקין בקליפיה' ובגרעיניהן, לפי שהן כנולד. וכן פוסק בראבי"ה הנ"ל שמה שהותר לאכילה הותר גם להבערה. וכן מפורש בירושלמי כאן פ"ד ה"ב, ס"ב ע"ג: אמר ר' חנינה אוכל הוה זרק (כלומר, רב זרק את האוכל לתוך הכירה ביו"ט, ור' חייה סבר שזרק את הגרעין). ומ"ש בירושלמי אח"כ אינו שייך למאמר ר' חנינה, אלא חוזר לתחילת המעשה. ועיין בפרי חדש סי' תק"א שהביא את הרשב"א, אבל כנראה שפירש מ"ש בירושלמי שם בסמוך: חולה הוה, כלומר בחול היה זורק את האוכל ועלה אמר לו ר' חייא שכזה אסור ביום טוב. ועיי"ש במפרשי הירושלמי. ולפי פירוש בעל פרי חדש שיטת ר' חייא בירושלמי היא כשיטת התוספתא, לפי גירסת כי"ו וד. ובר"מ פ"ב מה' יו"ט הי"ב: כיוצא בו אגוזים ושקדים שאכלן מערב יו"ט מסיקין בקליפיהן ביום טוב, ואם אכלן ביום טוב אין מסיקין בקליפיהן, ויש נוסחאות שיש בהן שאם אכלן מבערב אין מסיקין בקליפיהן שהרי הוקצו, ואם אכלן ביום טוב מסיקין מפני שהן מוכנין על גב האוכל. וכתב הראב"ד בהשגות שם: ויש נוסחאות וכו', מעולם לא שמענו זאת הנוסחא. וכבר העיר בב"י טאו"ח סי' תק"א שכוונת הר"מ היא לא לבבלי שבת כ"ט א' הנ"ל (שהרי שם לא נזכרו שקדים כלל) אלא לתוספתא כאן. והנה הנוסחא הראשונה שהביא הר"מ היא בדיוק כגירסת כי"ו וכי"ע ברישא. אבל הנוסחא השניה אינה בשום נוסח. וקרוב בעיני שכן היה בטופסים הקדומים שמהם נעתקו כי"ע וכי"ל. וכן היה שם: אגוזין ושקדין עצמן מסיקין בהן ביום טוב. [אכלן מערב יום טוב אין מסיקין בקליפותיהן ביום טוב], ממש כגירסת הראבי"ה הנ"ל, אלא שגרסו שם "מעיו"ט" (במקום "ביו"ט"), והשמיטו הסופרים את המוסגר במרובעין, מפני שהוא סותר לרישא, אבל באמת היו כאן שתי נוסחאות, וזו היא נוסחא השניה שהביא הר"מ. ובמעשה רוקח על הר"מ שם כתב: ראיתי בהרמב"ם קדמון כת"י ומחקו שם כל זה הלשון (כלומר מה שהביא בשם "ויש נוסחאות") מדברי רבינו. אבל בכל הנוסחאות שבדקתי, לרבות כ"י רבינוביץ על קלף, הגירסא בר"מ היא כלפנינו. ולעצם העניין לכאורה קשה מאד, למה הביא רבינו את גירסת יש נוסחאות, שהרי היא בוודאי סותרת לבבלי שבת הנ"ל, שלכאורה מפורש בו שאם אכלן מערב יוט טוב מסיקין בקליפיהן, ולהפך שאם אכלן ביו"ט שאין מסיקין בקליפיהן, ועיין במרכבת המשנה שם מה שכתב לפרש את הבבלי בשבת לפי גירסא זו. והר"מ בפירושו לבבלי שבת (סיני, טבת-שבט, ת"ש, עמ' קכ"ו) גרס בבבלי שבת הנ"ל: מסיקין בתמרין, אבל (במקום "אכלן" שלפנינו) אין מסיקין בגרעיניהן. וכן בירושלמי כאן הנ"ל: תני ר' חייה מסיקין באוכלין, אבל לא בקליפיהן ולא בגלעיניהן. ואפשר לפרש בלשון זו, שאין מסיקין בקליפין ובגרעינין שהוציא מהם את האוכל מערב יו"ט, ואף שמפורש אח"כ בירושלמי ובבבלי שר' חייא אסר להסיק בקליפין אם אכל את האוכל ביו"ט, יש לומר (לפי הבבלי) שרב לא קיבל מר' חייא את שיטתו, והצריכותא שעשו בבבלי שם היא לפי ההוה אמינא גרידא, עיי"ש במרכבת המשנה. ולפי הנוסחא השנייה, סברו שקליפי אגוזים אינם עומדים להיסק אלא לצביעה, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 563, וכנראה, שהיה להם שימוש מיוחד גם לקליפות שקדים, ומשום כך אם הקליפות היו מערב יו"ט הן מוקצה, ואסור להסיקן ביו"ט, אבל אם אכל את האוכל ביו"ט הרי היו מוכנים אגב האוכל. ואין ספק שנוסחא זו משובשת היא, ולא באנו כאן אלא לברר שגירסא משובשת זו היתה קיימת, והר"מ כיוון לה.