תוספתא כפשוטה על ביצה ג:יג

148-49. קורע אדן את העור שעל פי חבית וכו'. רשב"א ל"א ב' בשם התוספתא, ופסקה בעבוה"ק, בית מועד ש"ב סוף סי' ז', מ"ב ע"א. וכבר העיר בח"ד שמדבריו מוכח שהלכה זו היא גם בשבת, עיי"ש, וכן מפורש לעיל שבת פט"ז, שו' 30. ובב"י טאו"ח סי' שי"ד הביאה לעניין שבת מכאן, וכתב: ונ"ל דזינוק היינו מרזב, והיא מלשון יזנק מן הבשן (דברים ל"ג, כ"ב). ועיין ערוך ערך זנק, ובבלי שבת קמ"ו ב', ובאוה"ג שם סוף עמ' 151. ועיין בח"ד כאן מ"ש על דברי הפר"ח ביו"ד סי' קי"א, ומ"ש במנחת סולת להגרד"צ מדוקלא, קכ"ו ע"ג, על דברי הפר"ח, ושו"ת חכם צבי סי' ל"ט ושאר אחרונים. ופירש שם שמן הירושלמי אין ראיה שיש קריעה בעורות, עיי"ש.

250. אין פותחין לפסין סתומין. ורבן שמעון בן גמליאל מתיר. לעיל שבת פט"ז, שו' 31, הנ"ל, עיין מש"ש. ובירושלמי פ"ד רה"ג, ס"ב ע"ג: תני לפסים סתומות עשאן מערב יום טוב לא יפתחם ביום טוב, מפני שהוא כמכשיר כלי ביום טוב. ורבן שמעון בן גמליאל מתיר. 40 כגי' ר"ח ועיטור, עיין אהצו"י, עמ' 35. וכן יוצא מפורש מהמשך הירושלמי. תמן תנינן על לפסין ארניות שהן טהורות באהל המת וטמאות במשא הזב וכו' (עדיות פ"ב מ"ה). ובבבלי ל"ב א': תנו רבנן אין פוחתין את הנר, ואין עושין אלפסין חרניות ביום טוב. רבן שמעון בן גמליאל מתיר. ולעיל שם הביאו את משנת עדיות. ואמרו בגמרא שאלפסין חרניות, הן אלפסין עירניות, קערות של בני כפרים ("צעי חקלייתא"). ופירש"י שבני עיירות משנפשטה הקערה של חרס אוכלין בה בשר, ואין ממתינין עד שתחקק ותצרף בכבשן. ומטעם זה טהורות באהל המת לת"ק של משנת עדיות, ולר"א בר' צדוק טהורות אף במשא הזב. ובר"ח ל"ב א': אלפסין חרניות סתומות הן, דתניא (כלומר, בתוספתא כאן) אין פוחתין (בכל הנוסחאות, וכן בראשונים שנביא להלן: פותחין) 41 אבל גם הגר"א הגיה כאן (ע"פ משנתנו פ"ד מ"ד): אין פוחתין. ואף במשנתנו (הנ"ל) יש נוסחאות: אין פותחין את הנר. הלפסין סתומים, רשב"ג מתיר. גרסינן בירושלמי תני לפסין סתומין וכו'. ומכאן הוכיח רבינו שאלפסין חרניות הן סתומות, ועיין בערוך ערך אלפס. ואף רבינו תם בס' הישר סי' שי"ח, ל"ג ע"ב, השיג על רש"י שפירש שהכלים הללו אין להם תוך, שאם כן למה טמאים במשא הזב לת"ק, והרי כלי חרס שאין להם תוך אין מטמאין, וכתב: אומר אני חקוקות הן אלא שלא נתפתחו. והברייתא מוכחת דתני' בתוספתא ר"ש בן גמליאל אומר אין פותחין אילפסן סתומות בי"ט וכו'. וכן ברשב"א כאן ל"ב א' ד"ה דתנן: ור"ת ז"ל הקשה ע"ז דפשוטי כלי חרס אין מקבלין טומאה כלל דתנן (כלים פ"ב מ"ג) הטהורין בכלי חרס וכו', וכן משמע בתוספתא, דקתני רש"א אין פותחי' אלפסין סתומין בי"ט, ות"ק (כלומר, של משנת עדיות) היה עושה אותן כמוקפין צמיד פתיל, ולפיכך טהורות באהל המת אבל טמאות במשא וכו'. ועיין גם בתוספות כאן ל"ב א' ד"ה אלפסין. וכנראה שהרשב"א השתמש כאן בס' הישר והעתיק את הגירסא המשובשת שייחסה את דברי הת"ק לרשב"ג. אבל בחי' הרמב"ן לשבת פ"ד ב': וכן היה ר"ת ז"ל מפרש מ"ש במס' ביצה וכו', וכן משמע בתוספתא דביצה דקתני אין פותחין אלפסין סתומין, ורשב"ג מתיר וכו'. ולעצם העניין שלנו סובר הת"ק שאין פותחין את הלפסין הסתומין ביו"ט, אע"פ שיש להם חריץ מערב יום טוב במקום הראוי לחלקן (עיין מ"ש ע"ז לעיל שבת פט"ז הנ"ל), שהרי מכל מקום מכשיר כלי ביום טוב, כדברי הירושלמי הנ"ל, ומכל שכן שאין לעשות כן בשבת. ומדברי התוספתא בשבת הנ"ל מוכח שרבן שמעון בן גמליאל מתיר לפותחן אף בשבת. וטעמו שיש כאן כלי גמור לפני שנפתח (עיי"ש בירושלמי), ואין פתיחתו אלא כפתיחת דלת מהודקת בתוך הפתח.

350-51. אין מכבין את הבקעת בשביל לחוס עליה וכו'. וכ"ה בכי"ל, וכן בד (אלא שחסר שם "בשביל"). וכן בירושלמי פ"ד ה"ג, ס"ב ע"ג, ובבלי כ"ב א' (כדי לחוס עליה). ובכי"ע: בשביל לחין שלא לעשן את הבית (עיין להלן), ושמא צ"ל שם: בשביל לחו', כלומר בשביל לחותה (הלחות שלה) שהיא רטובה ואינה בוערת יפה ומעשנת את הבית, אבל הסיגנון מגומגם, ואינו סיגנון התנאים, ועיין מ"ש להלן, שו' 51–52, ד"ה ובכי"ע. והברייתא נסמכה למשנתנו פ"ד מ"ד: ואין עושין פחמין ביום טוב. ובשבת פ"ב מ"ה: המכבה את הנר וכו' כחס על הפתילה חייב וכו' מפני שהוא עושה פחם.

451-52. ואם בשביל שלא יעשן חבית או בשביל שלא תקדיח את התבשיל מותר. בירושלמי הנ"ל: אם בשביל שלא תעשן את הבית ואת הקדירה מותר. וכע"ז גם בבבלי הנ"ל. והעמידוה בבבלי הנ"ל כר' יהודה שמתיר במכשירי אוכל נפש, אבל לרבנן אסור. וכתבו בתוספות (לפי פי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 79) בשם ר' אלחנן שאף החכמים מודים בחשש עישון הקדרה, ולא חלקו אלא בעישון הבית בלבד. וכ"ה גם ברוקח סי' ש"ה (ועיי"ש סי' רצ"ט), ובראבי"ה ח"ב סי' תשנ"ז, עמ' 459, ועוד. וברשב"א כ"ב א': יש מפרשים בשביל שלא יתעשן הבית שלא ישחיר הכותל, וכן הקדרה עצמה , שאין כאן צורך יום טוב, אבל בשביל שלא יתעשן הבית שהוא יושב בו וכו', אין לך אוכל נפש גדול מזה וכו'. וכבר העיר לנכון בתכלת מרדכי כאן שמלשון התוספתא מוכח כפירש"י שעישון הקדרה הוא עישון התבשיל. ואף מתוך הירושלמי הנ"ל מוכח שההיתר לכבות כדי שלא יתעשן הבית הוא כדי שהעשן לא יזיק לעיניו, 42 והפירוש הנכון הוא בעיטור ה' יו"ט מחלוקת כ', קמ"ט ע"ד, ועיי"ש בפתח הדביר, אות כ"ד. ומכאן שאף קדירה פירושה תבשיל (דוגמת עוקצין פ"ג מ"ד, בבלי כאן י"ד א' ועוד), כפירש"י. ולא עוד שמלשון הירושלמי משמע קצת שאף שימור מיסורין הוא כאוכל נפש, עיין במלחמות להרמב"ן בפ"ב בסוגיין, ברא"ה כ"ב א' ועוד, ובלשון ראבי"ה הנ"ל. ובירושלמי אין זכר שהברייתא כר' יהודה. ולפי פשוטו סברו בא"י שאף כיבוי מותר באוכל נפש, עיין מ"ש להלן, שו' 54, ד"ה אבל. ובכי"ע הנ"ל: אין מכבין את הבקעת בשביל לחין (לחו', לחותה? עיין מ"ש לעיל) שלא לעשן את הבית, ואם בשביל שלא תקדיח את התבשיל מותר. ולפי גירסא זו הרי מחלקת התוספתא באופן מפורש בין עישון הבית ובין עישון התבשיל. ושמא היתה גירסא מוטעית זו לפני ר' אלחנן וסייעתו, והסתייעו מכאן לפירושם הנ"ל.