תוספתא כפשוטה על ביצה ג:טז

155-56. אין פוצעין את הקנה לצלות בו מליח וכו'. פירש הר"מ (פ"ד מה' יו"ט ה"ח): ואין פוצעין את הקנה לעשותו כמין שפוד לצלות בו וכו'. ועיין בפירש"י [תיקונים והשלמות: צ"ל בפירש"י למשנתנו ל"ב ב'].

256. אבל פוצעין את האגוז וכו'. בבלי הנ"ל. וברוקח ה' שבת סי' ש"ה הביאה בשם התוספתא (עיין הטעם להלן). ואף הר"מ הביאה בה' שבת פכ"ב סהכ"ד.

356-57. ואינו חושש משם מקרע. וכן בכי"ל: משום קורע. ובד ובכי"ע: ואינו חושש משום קריעה. וכן גרס הר"ח בברייתא שבבבלי הנ"ל. אבל לפנינו הגירסא היא: ואין חוששין שמא תקרע, וכ"ה ברי"ף ספ"ד. ולפי גירסא זו היה אפשר לפרש שאין כאן וודאי קריעה, ומותר משום שאינו מתכוין בדבר שאינו פסיק רישא ("שמא תקרע"), כפי שהעירו לנכון בבירור הלכה שבסוף מס' ביצה הוצ' מכון הערי פישעל, רנ"ב ע"ב. ומטעם זה נ"ל שהביא הרוקח הנ"ל ברייתא זו בשם התוספתא, שהרי הוא גורס בה: ואינו חושש אם קורע, כלומר, ואפילו וודאי קורע, ויש כאן פסיק רישא מותר, משום שאינו קורע על מנת לתפור, כפירש"י וכל הראשונים. ועיין מ"ש בגליוני הש"ס לר"י ענגיל בסוגיין על קושיית גליון הש"ס והגהות בעל חות יאיר על הרי"ף.

457-58. התנור והכירים חדשים הרי הן ככל הכלים ומטלטלין אותן. במשנתנו פ"ד מ"ה: ואין גורפין תנור וכירים וכו'. ופירש"י: דמתקן מנא הוא. ובבבלי ל"ד א': הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר. ופירש"י: הנטלין בשבת בחצר, דחזו למיתב בגוויהו מידי, עיין בתוספות שבת מ"ו ב' ד"ה ואמר. ומתוך העניין כאן משמע שביו"ט עסיקינן, וכן העתיקה הטור בסי' תק"ז ועוד לעניין יום טוב, עיין מ"ש להלן. ובירושלמי מו"ק פ"א ה"ט, פ"א רע"א, הביאו מה ששנו בסיפא שלהלן לעניין חולו של מועד (עיין ראבי"ה ח"ב סי' תתכ"א, עמ' 506), וסיימו: ותני כן תנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים המיטלטלין בחצר. וכוונתו, כנראה, להביא ראייה שתנור וכירים חדשים אינם כלים, מפני שאין מקבלים טומאה כל זמן שלא הוסקו (עיין כלים פ"ה מ"ד, מ"ו, ע"ז פ"ג מ"ט ועוד בכ"מ. ועיין תו"כ שמיני פ"י ה"ה ואילך, נ"ה ע"ג), ואין משתמשין בהן בתחילה ביום טוב אלא מדוחק, כמו שאמרו בירושלמי מו"ק הנ"ל: ר' יודן בי ר' ישמעאל הורי מדוחק להביא כירה חדשה מבית האומן לשפות עליה את הקדירה בתחילה ביום טוב. ובתוספות רי"ד בסוגיין וכן בפירושו במחנה דוד כתב: תנור וכירים חדשים. פי' אע"פ שהם חדשים, דלא חזו לאפות ולבשל בהם ביום טוב, מפני שהם נחסמין, והוה ליה מתקן מנא אפילו הכי מותר לטלטלן, משום דחזי לאישתמושי בהו במילי אחרנייתא. הרי לך שאף רבינו פירש שביו"ט עסיקינן, והחידוש הוא משום שאסור להשתמש בהן במלאכתן. ולפ"ז "בחצר" לאו דווקא, עיין בתוספות שבת קכ"ה א' ד"ה הרי הן. ואפשר שבאו להוציא הבאה מבית האומן, עיין מ"ש לעיל בשם הירושלמי. ובפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 141: הרי הן ככל הכלים, וניטלין בשבת או ביו"ט. ברם כל הראשונים חולקים על רבינו וסוברים שמותר לאפות בהן, מפני שאינו נחסם ע"י אפייה בלי חיסום בצונן, כפירוש הרשב"א כאן וכרא"ש פ"ד סי' ט"ו. וברא"ה ובר"ן פירשו שמותר להסיק משום שהתיקון בא בזמן ובשעה אחת עם שימושו של היתר לצורך אוכל נפש. ועיין בתוספות ד"ה ואין. ובראבי"ה ח"ב סי' תשפ"ו, עמ' 482, פירש שהברייתא כר' יהודה שמתיר במכשירי אוכל נפש. אבל מתוך דברי הירושלמי מו"ק משמע כפירוש בעל תוספ' רי"ד. ועיין מ"ש להלן, שו' 59. ומכאן ואילך עד סוף המסכת מצאתי קטעים מן הגניזה שהיו בתוך הצילומים של שרידי הירושלמי שצולמו בשביל הר"ל גינצבורג ז"ל. ותחילת העלה הראשון מטושטשת מאד. ונציין להלן בקיצור: קג"נ. והקטעים הללו מתאימים בהרבה לכי"ל.

558. אבל אין סכין אותן שמן. בתוספתא תרומות פ"י ה"א: שמן של תרומה אין חוסמין בו תנור וכירים. וכ"ה שם בשביעית פ"ו ה"י לעניין שמן של שביעית. הרי לך שאף סיכת השמן חסימה היא, והיו סכין אותו לפני ההיסק, כדי להחליקו ולצחצחו יפה. ועיין להלן.

6ואין סוחטין אותן במטלית. בבבלי הנ"ל: ואין טשין אותן במטלית. ובה"ג ד"ב, עמ' 184: ואין שטין אותן במטלית, והיא היא. 47 ואינו שיבוש, כמו שחשב הרב המו"ל שם. ועיין דק"ס פסחים, עמ' 82, הע' ז', והיא נוסחה מקויימת ע"י כת"י וגאונים. ובירושלמי מו"ק הנ"ל: ואין טולין אותן במטלית. וכ"ה בשרי"ר, עמ' 194. ועיין ראבי"ה ח"ב, עמ' 506, הנ"ל. וכנראה שטולין בירושלמי פירושו העברת מטלית, והיא טשין שבבבלי. ואף הוא חיסום הוא, ואחרי שהיו סכין את התנור בשמן היו מנגבים ומחליקים אותו במטלית, או כגירסת התוספתא, היו סוחטים אותו במטלית. וכנראה שלפעמים היו טובלים את המטלית בשומן וממרחים ומחליקים אותו. ואף מה שאמרו בבבלי פסחים ל' ב' ובמקבילות: אין טשין את התנור באליה, הכוונה לאלה שטשין את התנור באליה כדי להחליקו ולחסמו. ונ"ל שכן פירשו הגאונים והר"ח, שבארו את הבבלי שבת ע"ד ב' ("תנורא חייב משום שמונה חטאות"): והתנור מוסיף עוד אחד שהוא צריך להחליק את [תו]כו ולשוף אותו בחליה , וחייב משום ממחק. (אוה"ג שם, הפירושים, סוף עמ' 32). ונראה שאין "חליה" אלא "אליה". ובר"ה שם (ע"ה א'): ולשוף אותו גחלים וכו'. ונראה שצ"ל: בחליה. הרי לך שאף כאן חסימה היא. ועיין מ"ש להלן.

758-59. ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: ואין חוסמין אותן בצונין כדי שיתחסמו. ומתוך פירש"י ושאר הראשונים משמע ש"כדי לחסמן" דבוק לצונין גרידא. ולעיל ח"א, עמ' 474, כתבתי על הברייתא כאן: והטעם כדי לחסמן עונה על כולם, אבל רש"י ושאר הראשונים לא פירשו כן. עכשיו זכינו לאורו של ס' המכתם, והוא כותב בסוגיין, עמ' 250: ואיכא מאן דאמ' דכדי לחסמן קאי אכולהו. וברוך שכיוונתי.

859. אם בשביל לאפות בהן מותר. לפי הירושלמי מו"ק שהבאנו לעיל פירושו שע"פ הדחק, שאין לו תנור אחר, מותר לחסמן. וכן משמע מסתמיות דברי הר"מ בפ"ג מה' יו"ט הי"א. ובמ"מ שם כתב: מותר. ואמפיגין אותן בצונן לחוד קאי. אבל במרכבת המשנה שם נוטה לפרש שאכולהו קאי. ובפי' ר' ישעיה הנ"ל (במחנה דוד) כתב: פי' כגון שהיה היסיקו מרובה, והיה הפת נשרף וצריך להפיג חומו בצונן, אבל להפיג חומו כדי לחזקו אסור. ולפי פירושו לעיל שם שאסור להסיק תנור חדש ביו"ט, צריך לפרש כאן שאם הסיקו מערב יום טוב בסמוך לחשיכה, וחושש שמא ישרף הפת מחמת החום המרובה מותר לצננו במים קרים, ובלבד שלא יתכוין לחסמו. וכע"ז בבית הבחירה למאירי, סוף עמ' 202. ועיין בחידושי הרשב"א בסוגיין, ומ"ש בעבודת הקודש, בית מועד, ש"ב סי' ו', מ"ב רע"א. ולפי פירש"י ושאר ראשונים שפירשו שמותר להסיק היסק ראשון בתנור חדש, בבא זו מתפרשת כפשוטה, שמותר להפיג בצונן כדי שלא ישרף הפת. אלא שלפירושם קשה מאד לפרש את הרישא, שאם מותר להסיק בהם ולאפות לכתחילה ואפילו מתוך הריווח, פשיטא שמותר לטלטלם, והרי הם ראויים למלאכתם, ואנו זקוקים לפרש שהרישא עוסקת בשבת, וכבר ראינו לעיל שמלשון הירושלמי מו"ק "ותני כן" משמע שביו"ט עסיקינן, שאם לא כן אינה עניין כלל לעניין שהביאו שם. ולא עוד אלא שמקומו מוכיח עליו שביו"ט עסיקינן, וברייתא זו לא הובאה בתוספתא שבת כלל.